Parshanut על ויקרא 19:14

לפני עור לא תתן מכשול. הכותים מפרשים כמשמעו, שלא יתן אבן לפני עור בדרך להפילו (רש"י חולין ג'), וכן הוא אמת. ומזה אזהרה לפותח או כורה בור ברשות הרבים. ומשום זה אמרו בור ברה"ר של שני שותפין כו' אי דא"ל זיל כרי לן אין שליח לדבר עברה, היינו דלאו דלפני עור לא תתן מכשול איכא (ואיסורה דבר תורה דלא כהמשל"מ בפ"ב מרוצח) ובבור ברשותו איכא אזהרה בספרי מלא תשים דמים בביתך יעו"ש. והלאו כולל גם אם מכשיל חברו בדרך שהוא עור בדעתו או מחמת תאותו וזדון לבבו. ואם מיעצו לפי דרכו וכיו"ב הוי כמו לאו שבכללות, לכן אין לוקין עליו. כן נראה לי. וכן מצאתי לרבינו בספר המצות בשורש ט' יעוי"ש.

ויראת מאלקיך. בפרק אילו הן הלוקין אוטם אזנו משמוע דמים, דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתק כגון ר"א בר שמעון. עיין רש"י. הנה זה מוסר השכל, כי למה היה ראוי לעונש גדול כזה, רק דבעוה"ר, שקנאה מצויה בין תלמידי חכמים. הנה איש פחות המעלה יתקנא לפעמים על כבוד צורבא מרבנן מחכם מפורסם, כי רבה המשטמה והרכילות, לא כן ר"א בר"ש היה תמיד מורה על הזילזול צורבא מרבנן ולבש כמעיל קנאה לכבוד חד מרבנן, לכן פעם אחד כי שתק היה זילזול גדול להאי צורבא מרבנן יותר מזילותא דהאי גברא, דאמרו כולן בודאי יודע ר' אליעזר עליו דברים רעים הרבה, שאל"כ לא היה שותק, והיה בזיון לצורבא מרבנן, משא"כ עכשיו, כאשר יחשה חכם מפורסם על זילותא דצורבא מרבנן, אז לא יהיה בזיון, דמי לא ידע כי הת"ח שונאין זל"ז, ויש מתכבד בקלונו של חבירו. ד' ישמרנו מכל אלה.