Parshanut על ויקרא 20:17

ואיש אשר יקח אחותו כו' וראה את ערותה. רבי יצחק אמר חייבי כריתות בכלל היו (בכלל הלוקין) ולמה יצאת כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות (בפרק אלו הן הלוקין). מה מחוורא שמועה דאמר עולא בריש היו בודקין מנין להתראה מן התורה שנאמר וראה את ערותה אטו בראיה תליא מילתא, אלא עד שיראוהו. טעמו של דבר אם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות. ולפי רבי יצחק דאשמיעינין, דאין מלקות בח"כ א"ש טובא, דאע"ג דוראה את ערותה, שהראוהו טעמו של דבר, היינו שהתרו בו, אפ"ה אין כאן מלקות רק כרת לחודא, ואין צריך לומר אם אינו ענין. ודו"ק.

ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחותו גלה עונו ישא, הא דכתיב בלשון יחיד, נראה, דאף אם בא על הקטנה, שהיא לאו בת עונשין ג"כ חייב כרת. וכן דריש בסוף פרק ד' מיתות קרא דומת האיש לבדו. או דאתא להשמיענו, דאף אם הוא בחמשה העלמות והיא בהלעם אחד, אינה מביאה רק קרבן אחד והוא מביא על כל העלם קרבן בפני עצמו, ולא אמרינן, דהיא מביאה קרבן על כל ביאה, הואיל וגרמה ליה להביא חמש קרבנות. ועיין כריתות ט"ו ע"א ובירושלמי סנהדרין פרק ד' מיתות ה"ה. יעו"ש. וזה עונו ישא, שאין נפק"מ אם היא בת חיובא או לא או אם היא מביאה חמשה קרבנות או לא, רק הוא בהשקפה אל עונו ישא. ודו"ק.