Parshanut על ויקרא 20:2

ואל בני ישראל תאמר. עונשין על אזהרות. רש"י. פירוש דפרשה ראשונה נאמר אל כל עדת ישראל כולל הנשים ג"כ, וכאן בעונשין אין מצווין הנשים לענוש שפסולין לדון דיני נפשות לכו"ע, לכן רק ואל בני ישראל לא בנות ישראל, שאינן מצווין לענוש ולדון הנסקלין והנשרפין. ופשוט. ולכן מתחיל ואל בני כמו באמצע הדבור. ובאזהרות בפ' אחרי כתוב ואמרת אליהם לרבות נשים.

מזרעו ולא כל זרעו. יתכן כי הע"ז היה הטעאה אצל ההמון כמוש"כ רבינו, ונביאי הע"ז הגדילו הטעיות באמרם, כי מי אשר יקטיר בנו יהיה מושפע ממערכות השמים ובהאציל פרי בטנו יתדבק אליהם דבוק גמור וישפיעו עליו כל טוב, כדבר הנשים הארורות לירמיה. ואצל בעל שכל הבריא במעט עיון וביקורת על מעשיהם יבין את כל שקרותם ופחזותם, אשר עיקר מגמתם היה לקבץ הון, וכמו שאמרו במדרש במה שעשו נביאי הבעל בחיאל בית כו', וכן בירושלמי ריש ע"ז בעגלי ירבעם, ולעשות כל התאות המגונות להיות כולם נבעלים לקדושיהם. והנה אם נתן מזרעו לא חיפש אחרי השקר ולא ירד לעמקי מחשבותם, אבל אם נתן כל זרעו, אז היה נופל הספק בלבבו פן יש איזה שקר והוא הולך ערירי, ולכן היה מתחבולות נביאי המולך, שלא למסור כל זרעו לשרפם באש פן יודע שקרם וזדונם, ולכן פטרתו התורה. ועיין במלחמת מצוה לרשב"ש ודו"ק.

עם הארץ ירגמהו באבן. היה צריך למיכתב לפי הנקודה בוא"ו ירגמוהו, ומרמז להא שאמרו דשדי לה חד כי היכי דתיתי מרזיא ואחד מן העדים דוחפו, שרוגם אותו עד אחד ולכן הכתיב בלשון יחיד. וכיוצא דרשו על קרא דתזבחהו.