Parshanut על ויקרא 22:21

ואיש כי יקריב זבח שלמים וכו'. כל מום לא יהיה בו. הקדים ההקרבה מוכח, דכבר הי' קדוש ואמר שלא יהיה בו מום, פירוש, שלא יתהוה בו מום אחר ההקדש, וכתבה התורה לפלא נדר או לנדבה, פירוש, דלגבי שחוטי חוץ במדבר, שהיו אסורין בבשר תאוה והי' כל בהמות שלהם דין שלמים, שאפילו אם שחטן בחוץ הי' חייב עליהן משום שחוטי חוץ, כמורה פשט הכתוב וכמו שבארו במ"ר, ויעוין רמב"ן פ' אחרי דברי נועם, ולכן כאן במומין אמר, שרק כשיפליא נדר או נדבה ויקדיש לד', אבל בהמת חולין אף ע"ג דלהקרבה קאי, מ"מ שרי להטיל בו מום דכיון דיפול בו מום יהיו מותרין לנחור ולאוכלן וכמו שפסק רבינו, ויעוין תוס' חולין י"ז דו"ק, לכן כתב, דרק כי יפליא ויפרישו להקדש לשם ד' לשלמים. אז מוזהר מלהטיל בו מום, דאז בעי פדיון, אבל חולין במדבר שנפל בו מום לא הי' צריך פדיון רק נחרו ואכלו. ודו"ק. לכן לא כתב לפלא נדר רק בשלמים, שכל בהמות של חולין במדבר היו עומדות לשלמים. ולא כתב בעולה רק אשר יקריבו לחודא. וברור.