Parshanut על ויקרא 22:29

וכי תזבחו זבח תודה כו' לא תותירו ממנו וכו'. כבר כתוב בפרשה צו גבי תודה לא יניח ממנו עד בוקר. ובאמת דריש ר"א בסוף פ"ג דזבחים למחשבת הנוח. אמנם יתכן, דתודה באה מהזכרים גם מהנקבות, ויצויר שישחט בהמה וימצא בה בן ט' חי או בדקה בן חמש חי והוי בן פקועה ואינו טעון שחיטה, אפ"ה, כיון דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים נאכלין ליום אחד כדין תודה וכמבואר בתמורה פ"ק דף י"א, יעו"ש, וצריך לשחוט הבן פקועה ולאכלו באותו יום, ונפסל ביוצא אעפ"י שהוא חי, ועיין תוספתא חולין, ואכמ"ל בפלפול, ולכן שם בפ' צו כתיב ובשר זבח תודת כו' כתיב לא יניח ממנו וכתרגומו לא יצנע, שבשר שחוט דרך להצניעו שלא יפול עליו דבר מאוס, אבל כאן מדבר באופן שמצא בו בהמה עובר שהוא חי וראוי לרעות בעדר, ולכן כתיב לא תותירו ממנו כו', פירוש, שלא יניחו אותו כשהוא חי עד בקר. ויעוין בתוס' זבחים ל"ה ובחדושי שם. ועיין זבחים צ"ח אין בע"ח מותריהן בשרפה. והוא ענין אחר. אכמ"ל.

וכי תזבחו זבח תודה כו' לרצונכם תזבחו. כבר נזכר בשלמים בקדושים, ותודה איקרי שלמים (זבחים דף ו') ולמאי כפליה. ואולי מרמז, דלא ישחוט התודה בערב פסח, שלא יהא רק ראוי, רק לזרוק ולהקטיר, ולא לאכול רק עד חצות, ואין זה לרצון שלכם. שיהא הלחם חמץ מבוער מחצות וממעט באכילתן. ודו"ק. ובדברי הימים כתוב (ב' כ"ט) ויביאו הקהל זבחים ותודות, שהן לאכילה, וכל נדיב לב עולות, שזה מנדבות ופשוט. וזה היה משום דעיבר ניסן בניסן ולכך הביא תודות, אף שבאין על החמץ. ויעוין ערכין י"א ע"ב כבש הבא עם העומר ובתוס' שם.