Parshanut על ויקרא 26:6

והשבתי חיה רעה מן הארץ. בתו"כ ר"י אומר הנני מעבירם מן העולם ר"ש אומר משביתן שלא יזיקו אר"ש אימתי שבחו של מקום בזמן כו'. הענין מובן, דר"ש קאי לטעמיה, ור"י סבר כר' ישמעאל, דתנן בספרי ומייתי לה בברכות ל"ה ואספת דגנך מה ת"ל כו' שנאמר ולא ימוש יכול כו' ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ רשב"י אומר כו' אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום כו' ובזמן שאין עושין רש"מ מלאכתן נעשה ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך, ותמהו תוס', דהא והיה אם שמוע תשמעו כתיבא, אך לא כתיבא בכל מאודכם, וכן כתב החא"ג, והנה אם אדם נוהג מנהג דרך ארץ ואינו דבוק תמיד אל התורה, אז יש מקום למזיקין שישלטו בו, וכמאמר רבינו במורה, שצדיק ורע לו לא קשה, שמחמת שבלתי אפשריי שיהיה דבוק לאלקות בלי הפסק, לכן ברגע אשר נפסק דביקותו עלול למקרים רעים, לכן אמר מעבירין מן העולם, אבל ר"ש לשיטתו בזמן שישראל עושין רש"מ, היינו, שדבוקים תמיד להבורא יתברך בלי הפסק, אז אין עוד מלבדו כתיב, והוא למעלה מעולם הטבעיי ואינו עלול למזיקין ולשום פגע רע ח"ו [וזה בעצמו מה שמצאנו בכתובות ע"ז ריב"ל מיכרך בהו ועסיק באורייתא, דריב"ל היה מובטח בדביקותו תמיד להשי"ת ולתורתו, כי חומרו זך ונעלה מגדרי הטבע, ולכך משכנו אצל רשב"י במחיצת ש"מ], ולכך קאמר משביתן שלא יזיקו כו'. ופשוט.