משך חכמה
ובתו"כ ונעלם ממנו והוא טמא כו' ר' ישמעאל אומר ונעלם ממנו ונעלם ממנו שתי פעמים לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש. פירושו, דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה. ובאמת לפ"ז צריך להבין מדוע חלקה התורה בין הטומאות והוא טמא ואשם, כיון שהוא ענין אחד שאם יתעלם ממנו מה שנגע בשרץ ונגע באדם ונכנס למקדש חייב אחת ולמאי פלגינהו רחמנא. והוא פלא. לכך פירוש רבי ישמעאל, דזה החילוק בין טומאות לטומאות האדם, דבטומאות אילו לרוב הנגיעה אינה במכוון שלאיזה צורך יגע בדבר המטמאו וכי נגע בטח תיכף יטהר עצמו במים ואין הטומאה עליו רק טומאת ערב, ועל כרחין לרוב הטומאה דרך מקרה להעדר זהירותו או לסיבה אחרת ויתכן השכחה, לא כן הטומאה באדם הוא במכוון לרוב שטומאה לקרובים ולצורך מת מצוה להתעסק בו ולהתטמאות אליו. וכן בא באילו המטמאים לבד מאדם ובנבלתם לא תגעו שהוא ע"ד הזהירות או הזהרה בעת שראוי הטהרה לכל אחד הוא ברגל, לא כן באדם לה יטמאו כו', וכיון שנטמא במכוון הוא בודאי על הרוב לא יתכן ההעלם במעשה שעשה במכוון שיתעלם ממנו אח"כ אם לא נתעלם ממנו שזה קודש [והוה"ד מקדש], לכן שם כתיב ונעלם ממנו והוא טמא, משא"כ כאן כתיב סתם. ועיין פרק אלו הגולין דף ח' מת מצוה דלא סגי דלא מטמא ה"נ דפטור יעו"ש ונכון ודו"ק.
משך חכמה
או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה. בפ"ק דשבועות יליף דהאי קרא בטומאת מקדש מיירי דכתיב הכא לכל טומאתו וכתיב התם טמא יהיה עוד טומאתו בו. והדבר פלא דמנלן למעט תרומה דילמא איתקיש לקרא לכל טומאתו דכתיב בפרשת אמור או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו. ועיין בתוספות בזה. והנכון, דכתיב בטומאת אדם ומפרש בתו"כ זה טמא מת ופשטיה דלכל טומאתו הוא לכל טומאות שבהטמא מת, ונפק"ל מגז"ש שכתיב לענין מקדש, דלענין מקדש כ"ז שלא זורק עליו מי נדה עוד הוא טמא הנוגע במת, וזה שאמר בטומאת אדם היינו במי שנטמא מן המת הנוגע בו לכל טומאתו הוא כנוי על הנטמא במת, וכאילו כתוב שהנוגע בטמא למת כ"ז שהוא טמא וכל טומאתו בו, הא כשזורק מי נדה עליו והוא טבול יום תו אינו מטמא אדם. אבל גבי תרומה כתיב או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו, והכונה הנוגע במת שבאדם כאילו כתוב במת ולכל טומאתו קאי על האדם, ולא שייך למילף להאי קרא דכתיב בנוגע בטמא מת שזה המכוון בטומאת אדם, וזה פשוט ודו"ק.