ציטוטים על שמות כה:ט

פ' תרומה עד וכן תעשו, ובגמ' פ"ב דשבועות מנה"מ (פי' דאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך וכה"ג וסנהדרין וכו'). דכתי' וכן תעשו לדורות. והענין פלאי שהרי לא נז' כלל בפ' שיהי' צורך העשי' במשה ואהרן וזקנים. וכן י"ל בלשון הפ' תקחו את תרומתי למי הוא אומר ל' רבים תקחו והלא אך במשה דיבר. עוד י"ל לפי מארז"ל ג' תרומות הללו למה. א' תרומת הלשכה וא' תרומת האדנים. וא' תרומת המשכן. למה הוזכרה כאן תרומת הלשכה והלא אין הדבור כאן רק לענין עשיית המשכן. בפ' משפטים הקודמת ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' י"ל מהו הלשון אומר ואל משה אמר שאין זה הלשון כ"א כשמקודם לכן דבר ואמר לאחר אומר אח"כ ואל פלוני אמר. כמו בפ' בראשית ואל האשה אמר וכו'. ובפ' ויכסהו הענן ששת ימים וגו' נחלקו רבותינו ויכסהו להר או למשה. הנה יש להבין מה שהמשכן שבמדבר נק' בשם משכן ובנין הבית בירושלים נק' ביהמ"ק. ובפשיטות היינו שבמדבר הי' אוהל המטולטל לכן נק' משכן ובירושלים בית קבוע נק' בהמ"ק. ובאמת נק' לפעמים בשם משכן העדות. אך עכ"ז י"ל למה לא נזכר בשמו לשון קדושה. כמו משכן הקודש וכדומה. אמנם הענין דבנין המשכן ובהמ"ק הוא להשראת השכינה שם. והשכינה הוא בחי' פרצוף הנוק' דז"א. וידוע שיש בחי' פ' רחל ונק' פ' העיקרי והוא השורה בבהמ"ק בא"י דוקא ששם הוא מקום פ' רחל כידוע בע"ח. ובמדבר הוא פרצוף דור המדבר שנק' לאה ונק' פ' הארה ולא עיקרי. והוא הנק' משכן. ואף שבפ' העיקרי ודאי אינו סר מעל בנ"י וגם במדבר הי' עמהם רק שלא הי' פב"פ כידוע בע"ח ובסה"ק. והפב"פ שלהם כמ"ש פב"פ דבר ה' עמכם הי' רק בפרצוף דור המדבר הנ"ל שנק' לאה. ביאור ענין ב' הפ' הנ"ל. יובן עפ"י משל. ידוע שהבן מכיר את אביו משיודע לקרות אבא. והכרה זו איננה שכליית כלל וכלל רק טבעיית מחמת שממנו לוקח. ולכן יש לו הרגשה בו והמשכה אליו. וכשנעשה גדול בר דעת אפי' כדעת הפעוטות יש לו ציור והרגשה באביו המחייבת הביטול אליו מכל וכל לעשות כל אשר יצוה ושלא יסור. וגם זה החיוב אינו מושכל אצל הבן כלל למה הוא חייב בכך רק שהציור הבא בבן שהוא מחמת הקשר של הבן בהתהוות תולדתו מן האב הוא המתפשט בכל פרצופו של הבן וממנו חיוב הביטול. אך עדיין אין בו מוחין דאביו ממש אלא הוא פרצוף דרצון ושו"מ נפרד לעצמו. ומצד עצמו אינו חפץ כלל כ"א ברצונותיו ומדותיו של עצמו. רק שיש בקרבו דבר המניעו בחיוב הנ"ל והוא בא מן הציור דדעת הנ"ל (משא"כ הקטן ממש שאין לו בחי' דעת וציור כלל אף שיש לו ההכרה כנ"ל אעפ"כ אין לו חיוב הביטול כלום). וזה נק' ג"כ (בשם המושאל) שאינו פב"פ עם האב. כי ידוע ענין פב"פ שהוא שהרצון ושו"מ של המקבל מסכימים מעצמם אל רצון ושו"מ של המשפיע על כל מה שיצוה וישפיע עליו. משא"כ כשאין המקבל מסכים לצווי והשפעת המשפיע כ"א בהכרח אף אם ההכרח יבוא מצד השכל של המקבל אין זה נק' פב"פ. וכן הוא בבן אף שאין הביטול אל אביו אצלו כענין ההכרח וכפי' אלא סתם בן מרוצה לעשות רצון אביו אעפ"כ אין זה פב"פ כי הוא בא ג"כ בהכרח הטבע תולדתו מן האב. ולפי שהוא דבר טבעי לכן מן הסתם אין זה אצלו דרך כפי' כלל. אך כשמתגברים רצון ושו"מ של הבן מצד עצמו באופנים שנגד מצות האב יכול להיות שיעבור על מצותיו שלא בפניו (ובפניו אינו אלא מכח ג"ק הטמאות כמ"ש במק"א). ואפי' אם לא יעבור יהי' דרך כפי'. מזה מובן שאינו בבחי' פב"פ ולכן אין הבן יכול לדבר עם אביו כ"א בבחי' ביטול דוקא אך אם הבן גדול כ"כ עד שעוסק בעניני האב ועסקי מו"מ שלו כמו האב בעצמו אף שאין להבן כלום משל עצמו והכל הוא של האב אעפ"כ העסק ברכוש האב הוא ממש כאדם העושה בשלו. ויוכל לדבר עם אביו שלא בבחי' ביטול והכנעה. וכאלו שוכח לגמרי על עצמו רק כאלו האב והבן ענין א' הם בעסקי המו"מ. וזה נק' מוחין דאבא. ובדרך שם שאלה לענין המשל הוא שנק' פב"פ. וגם זה אינו בא בבן מחמת שהרצון ושו"מ של הבן הנפרדים מסכימים לרצון ושו"מ של האב אלא הוא גדלות כח האב שבבן בכל פרצופו עד ששוכח על רצון ושו"מ של עצמו. וטבע נפשו של הבן זהו משל לענין פ' העיקרי וכמשי"ת אי"ה בנמשל. אמנם יש מציאות באופן אחר אף לאיש אחר שאינו בן ויהי' ג"כ בחי' פב"פ כמו הבן הגדול ולא מצד הסכם רצון ושו"מ של עצמו אל רצון ושכל של (הנק' במשל זה) בחי' המשפיע שלו וכמו האב (משא"כ פב"פ דמשפיע ומקבל ממש כאיש ואשתו כששלום בינו לבינה רצון וכו' של שניהם אחד הוא ממש וכמ"ש במק"א). והוא כשאיש משכיל ונבון מסתכל בגדולת המלך מאכל שולחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומלבושיהם כמ"ש בשלמה שראתה מלכת שבא דכתי' ולא הי' בה עוד רוח. עד שדבר זה מביא החיוב ליבטל נגדו מכל וכל בלא שום סיבה וטעם מטבע של עצמו אלא מצד השכלת והשגת גדולת המלך. ואם המלך הזה מתאכסן בבית איש במדינה אחרת ומשתמש בביתו וכלים של האיש ההוא והוא רואה בעיניו כבוד הדר מלכותו ובקירוב גדול עד שמשתמש בכלים של האיש יש להאיש ההוא כח לדבר אתו כמו בלא שום ביטול כענין הגדלות דמוחין דאבא של הבן הנ"ל. אף שאין חיוב הביטול מחמת ראייתו רוממות כבוד מלך כנ"ל סר ממנו כשהוא בפניו וגם כי יצא לחוץ מרוב מילואו וטובו בהפלגת רוממות המלך יספר לאחרים עד שגם הם יחייבו על עצמם הביטול אל מלך גדול כזה. אך להיות בעה"ב הזה אכסניא של המלך רצון ושכל וכו' של עצמו אין להם ענין כלל אל המלך ויכול להיות שבצאתו לחוץ ישכח על כבוד המלך ויתפשט לרצונותיו של עצמו הנבזים בעיניו בעמדו לפני המלך בביתו הנ"ל. אעפ"כ בעת ההשגה וההשכלה עיונית ופיליסופית בכבוד רוממות המלך או בראות עיניו המלך המתאכסן בביתו נק' שהוא פב"פ כי יש לו רצון ושו"מ מסכימים מאוד לכל אשר יחפוץ המלך ושכל ומדות שלו ושוכח על עצמו לגמרי כמו ששוכח הבן הגדול כנ"ל רק שהכח הזה בבן הוא מכח האב שבקרבו שא"ל לשום השכלה והבנה לזה. ואצל האיש הוא מטוב טעם ודעת מראות פני המלך:

ושכנתי בתוכם כו' ככל וכו' תבנית כו' וכן תעשו. הלשון מהופך. וי"ל כי איך יכולין בנ"י לעשות משכן להש"י כאשר אמרו במדרש שתמה מרע"ה והשיבו הקב"ה אף א' מהם יכול לעשותו. ומ"מ וודאי נעשה כ"ז ע"י התחברות נדבות בנ"י ואז יש לכל א' חלק שיכול גם א' לעשותו. וז"ש מאת כל איש לכנוס עצמו בכלל ישראל. אבל עכ"ז בנ"י נתנו רק הנדבה אך הכלל שע"י מעט הנדיבות של איש ישראל חל עליו ש"ש. כי כל מעשה האדם לברר בחי' השראת השכינה שיש בכ"מ. כמ"ש במ"א. ועי"ז יכול האדם אח"כ לעשות יותר ומברר כח השראת השכינה יותר. ועושה יותר עד אין שיעור. וז"ש ועשו כו' ושכנתי כו' ככל כו'. ועי"ז וכן תעשו אח"כ בכל השלימות והבן:

בפסוק ועשו לי מקדש כו' ככל אשר אני מראה כו' תבנית המשכן כו' כליו וכן תעשו כו' כבר כתבנו מזה במ"א ושורש הדברים ע"פ מאמר הגמ'. הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנא' אדיר במרום ה'. כי בוודאי כל הנבראים יש בהם נקודה פנימיות להש"י כמ"ש הכל לכבודו ברא. ובאמת ע"י האדם יכול להתברר ולהתגלות השראת השכינה בכל דבר. וז"ש ועשו לי מקדש כו' תבנית המשכן כו' פי' שבכל מעשה יהי' רצון האדם כדי להשלים רצון הבורא ית'. ולהיות נעשה מזה מבוקש הש"י אותו דבר שמרומז בזה המעשה כי בכל דבר יש רמז בשמים. וז"ש תבנית המשכן. ואף שאין האדם יודע בפרטות תיקון כל מעשה. מ"מ ע"י שכוונתו לשמים ורוצה לעשות כרצון הבורא עי"ז מעורר כח הבורא ית' והוא השראת השכינה כ"א לפי מדרגתו ועי"ז זוכה אח"כ לעשות באמת הכל כראוי וז"ש וכן תעשו. מקודם כ' ככל אשר אני מראה כו' ולא כ' כל רק ככל שא"י עדיין לעשות ממש תבנית המשכן. רק ע"י הרצון והמבוקש ועושה כל דבר לש"ש להתדמות לדבר המרומז כי כל המצות הם רמזים לדברים עליונים עי"ז אח"כ וכן תעשו. כן הוא לשון אמת כמו כן בנות צלפחד דוברות. כנים אנחנו. וע"י אמונה מקודם שהוא ככל כו' תבנית כו' עי"ז אח"כ וכן תעשו. וזה עצמו הפי' יטע בהן אדר שצריך לראות עכ"פ לנטוע כל הדברים להיות להם קצת התדבקות בעץ החיים היינו להיות בכל דבר קצת מכוון להש"י וזה הכח והחיזוק של המעשה והוא השראת השכינה כנ"ל והבן: