א֭וֹר זָרֻ֣עַ לַצַּדִּ֑יק וּֽלְיִשְׁרֵי־לֵ֥ב שִׂמְחָֽה׃
נועם אלימלך
אור זרוע לצדיק כו׳. ונקדים לפרש פסוק בשיר השירים "אכלתי יערי עם דבשי כו׳ אכלו רעים שתו ושכרו דודים". דהנה התורה הקדושה נמשלה לדבש כמו שנאמר ומתוקים מדבש וכו׳, וכשהצדיק עוסק בתורה לשמה כדי לייחד שמו הגדול, זהו תענוג ואכילה להקדוש ברוך הוא, וזהו "כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא", רצה לומר אכילתו של הקדוש ב"ה הוא אש, והיא התורה הנקראת אש, וזהו גם כן "את קרבני לחמי לאשי", הקרבן שהוא לחמי לאשי לעסוק בתורה הנקרא אש. והנה הדבש מקומו הוא מצוי ביער ואין הנאה מוכנת כי אם מהדבש אבל לא מעצי היער, ואומר הקדוש ברוך הוא "אכלתי יערי עם דבשי", דהיינו כשהצדיק עוסק בתורה לשמה הנקרא דבש, אזי אכילתי ותענוגי מה"יער" הוא הצדיק, "עם דבשי" הוא התורה, ולעומת זה יש גם כן להצדיק השפעת קדושה מלעילא וזהו אכילתו ותענוגו, וזהו "אכלו רעים" דהצדיק נקרא ריע להקדוש ברוך הוא, שהוא גוזר והצדיק מבטל, ורמז לזה "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך", רצה לומר "למען" הצדיקים הנקראים "אחי ורעי", "אדברה נא שלום בך" הוא על כללות ישראל הנקראים בלשון יחיד, וגם משום שנבראו ע"י ך"ב אתוון וזהו "בך". ועל ידי הצדיק העוסק בתורה יש גם כן השפעה להעולמות העליונים והם נקראים "דודים", וזהו "שתו ושכרו דודים".
שפת אמת
במדרש אור זרוע כו' ולישרי לב שמחה דכ' וזכרתם כו' למען תזכרו. וכ' במ"א כי מקודם צריכין לזכור המצות ואח"כ כשזוכין שלא לתור אחר לב ועין ונק' ישרי לב זוכין למצוא שורש המצות הרשומים בעצם נפש האדם. זהו למען תזכרו בעצם וזה השמחה בשלימות. לכן כתיב והיה לכם לציצית לשון שמחה כי באמת ברמ"ח איברי האדם נרשמים המצות רק שצריכין להתתקן מקודם להיות ישר ולכן איתא יגעתי ומצאתי. היגיעה לקיים מצות המלך אעפ"י שאין מרגישין טעם ורצון כענין בטל רצונך. אח"כ זוכין לשמוח בעצם המצוה. זה לישרי לב שמחה. תזכרו בעצם כנ"ל:
בית אהרן
אמר אור זרוע לצדיק. דיקדק מה שייך לזה הפסוק למצות ציצית יותר מכל המצות. אמרו רז"ל מהיכן נבראת האורה מלמד שנתעטף. כו' כמבואר במדרש. ואור הוא דבר שאין לו התקשרות לשום דבר חומר ושום צמצום בכלי. וציצית הוא ג"כ אור גדול למעלה. ושמעתי שמהפסוק ויקחני בציצית ראשו נשמע שמצות ציצית מגעת מכף רגל ועד ראש ולכך אנו מברכין להתעטף בציצית. וכי בהציצית מתעטפין והלא בטלית מתעטפין אלא הכוונה לאור הציצית שבו והאור יש לו התפשטות. ויש שני בחינות טלית קטן וטלית גדול. והט"ק שיעורו כדי שיכסה ראשו ורובו של קטן. אבל הטלית גדול צריכין שיתכסה בו כל גופו. ואמר המדרש זש"ה אור זרוע לצדיק מהו ענין הזריעה כי האור הראשון נגנז מחמת שהיה מה שהיה. ונעשה מאו"ר באל"ף עו"ר בעי"ן. ויש כמה בחינות או"ר והגניזה הוא בתורת זריעה שיצמח ויעשה פירות. ולכך בתורתו של ר"מ נמצא כתוב כתנות או"ר באל"ף כי מחמת רוב בהירתו ועבודתו שתיקן הכל נתגלה האור. ולכך נמצא כתוב מפורש באל"ף. וענין הזריעה אי אפשר שיצמח אם לא שיטמן ממש ויכלה וירקב ולא ישאר רק רשימו ומהרושם חוזר וצומח הרבה יותר ויותר. וכך ענין גניזת האור. והיכן נגנז בתורה ובמצות. ומזה האור נצמח כל הקדושות וכל הברכות וכל ההשפעות הכל נצמח מזה האור ולכן אין לך כל עובדא ועובדא שישראל עושים שלא יהיה בו חיות י"י והוא האור הגנוז. ולכך בכל דבר שישראל עושין יש בו מצוה. וע"י המצוה הוא התגלות האור הגנוז. והוא מאמר המדרש לא זרע הקב"ה בישראל את התורה והמצות אלא כדי להרבות שכרם לעוה"ב. כבר דברנו מזה כמה פעמים. כי הגם שעוה"ז והעוה"ב הם שני הפכים ממש מהקצה אל הקצה עכ"ז הם קשורים זה בזה וכדאמרי אנשי מי שיש לו העוה"ז יש לו העוה"ב אין הכוונה מי שיש לו עוה"ז כגון אכילה ושתיה ושאר תאוות ח"ו רק הכוונה מי שיש לו עוה"ב בזה העולם שטועם בהמצות טעם עוה"ב והיינו ע"י בחינת האור הגנוז. יש לו ג"כ בעוה"ב. אבל מי שאינו טועם זאת בעוה"ז א"א לו שיטעום בעוה"ב. ולישרי לב שמחה: