Quotation_auto על איוב 7:20

ואל אראה ברעתי ברעתם היה לו לומר אלא שכינה הכתוב, וכן הוא אומר כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו, רבי יהודה אומר בבבת עין לא נאמר אלא בבבת עינו כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר אלא שכינה הכתוב. כיוצא בדבר אתה אומר למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו אתה אומר והנם שולחים את הזמורה אל אפם אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו אתה אומר הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא נמות אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו וימירו את כבודם אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו אשר בצאתו מרחם אמו אלא שכינה הכתוב. אף כאן היה לו לומר ואל אראה ברעתם אלא שכינה הכתוב. אספה לי שבעים איש אמר משה היאך אני עושה להביא אותן מכל השבטים אם אביא חמשה חמשה מכל שבט ושבט אינן עולין למנין שבעים [ואם אביא ששה מכל שבט ושבט עולין למנין שנים ושבעים], ואם אביא ששה מכל שבט ושבט ומשני שבטים חמשה חמשה אני מטיל קנאה בין השבטים מה עשה משה נטל שבעים פתקין וכתב בהן זקן ונטל עוד (שבעים) [שנים] פתקין חלקים טרפן ונתן בקלפי ואמר להם בואו וטלו פתקיכם כל מי שהיה נוטל פתק שכתוב בו זקן היה יודע שנתמנה זקן. אמר ר' נחמיה עדיין מחלוקת בדבר שיכול לומר היכן פתק שכתוב בו זקן שאלו היה שם היה עולה בידי, והיאך עשה להם אמר רבי נחמיה נטל שבעים ושנים פתקים [וכתב בהן זקן] ושבעים ושנים חלקים וטרפן ונתנן בקלפי ואמר להם בואו וטלו פתקיכם אם עלה בידו פתק שכתוב בו זקן בידוע שנתמנה זקן ואם עלה בידו חלק היה יודע שלא נתמנה. כך נתמנו הזקנים. והיכן היו הראשונים שהיו להם במצרים שנאמר לך ואספת את זקני ישראל וכשעלה משה לקבל את התורה היו עמו שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל וכתיב ואל הזקנים אמר וגו', אלא כיון שנשתהה משה לירד שנאמר וירא העם כי בושש משה נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים, אמרו להם משה התנה עמנו שירד לארבעים יום והרי מ' יום ולא ירד (ושתי) [ושש] שעות יותר ואין אנו יודעין מה היה לו אלא קום עשה לנו אלהים. אמרו להם למה אתם מכעיסים למי שעשה לכם כל הנסים והנפלאות עמדו עליהם והרגום, ולפי שעמד עליהם חור בדברים קשים עמדו עליו והרגוהו שכן אמר ירמיה גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה, בשביל אלה אלהיך ישראל. לאחר זמן כשסלח להם הקב"ה אמר למשה אספה לי שבעים איש תחת אותן שנהרגו על קדושת שמי.

ואל אראה ברעתי ברעתם היה לו לומר אלא שכינה הכתוב, וכן הוא אומר כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו, רבי יהודה אומר בבבת עין לא נאמר אלא בבבת עינו כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר אלא שכינה הכתוב. כיוצא בדבר אתה אומר למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו אתה אומר והנם שולחים את הזמורה אל אפם אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו אתה אומר הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא נמות אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו וימירו את כבודם אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו אשר בצאתו מרחם אמו אלא שכינה הכתוב. אף כאן היה לו לומר ואל אראה ברעתם אלא שכינה הכתוב. אספה לי שבעים איש אמר משה היאך אני עושה להביא אותן מכל השבטים אם אביא חמשה חמשה מכל שבט ושבט אינן עולין למנין שבעים [ואם אביא ששה מכל שבט ושבט עולין למנין שנים ושבעים], ואם אביא ששה מכל שבט ושבט ומשני שבטים חמשה חמשה אני מטיל קנאה בין השבטים מה עשה משה נטל שבעים פתקין וכתב בהן זקן ונטל עוד (שבעים) [שנים] פתקין חלקים טרפן ונתן בקלפי ואמר להם בואו וטלו פתקיכם כל מי שהיה נוטל פתק שכתוב בו זקן היה יודע שנתמנה זקן. אמר ר' נחמיה עדיין מחלוקת בדבר שיכול לומר היכן פתק שכתוב בו זקן שאלו היה שם היה עולה בידי, והיאך עשה להם אמר רבי נחמיה נטל שבעים ושנים פתקים [וכתב בהן זקן] ושבעים ושנים חלקים וטרפן ונתנן בקלפי ואמר להם בואו וטלו פתקיכם אם עלה בידו פתק שכתוב בו זקן בידוע שנתמנה זקן ואם עלה בידו חלק היה יודע שלא נתמנה. כך נתמנו הזקנים. והיכן היו הראשונים שהיו להם במצרים שנאמר לך ואספת את זקני ישראל וכשעלה משה לקבל את התורה היו עמו שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל וכתיב ואל הזקנים אמר וגו', אלא כיון שנשתהה משה לירד שנאמר וירא העם כי בושש משה נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים, אמרו להם משה התנה עמנו שירד לארבעים יום והרי מ' יום ולא ירד (ושתי) [ושש] שעות יותר ואין אנו יודעין מה היה לו אלא קום עשה לנו אלהים. אמרו להם למה אתם מכעיסים למי שעשה לכם כל הנסים והנפלאות עמדו עליהם והרגום, ולפי שעמד עליהם חור בדברים קשים עמדו עליו והרגוהו שכן אמר ירמיה גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה, בשביל אלה אלהיך ישראל. לאחר זמן כשסלח להם הקב"ה אמר למשה אספה לי שבעים איש תחת אותן שנהרגו על קדושת שמי.