Quotation_auto על במדבר 12:12

היוצא לנו מזה כי לשפוט ענייני העולם הזה על נכון צריך רוחב לב ודין אין חקר. ולכן תמצא כי שרה אע"פ שהיתה גברת הנשים. תולדתה היא חלושה ורכת הלבב ובצאתה מרחם אמה נאכל חצי בשרה. ודעתם של נשים קלה ובכאן לא אמרינן חוץ כמו שאמרה ברוריה אשת ר"מ חוץ מברוריה כמוזכר בע"ז. ולכן כשהשם נתן לה ליצחק חשבה בלבה. זה עת לשחוק ואמרה צחוק עשה לי אלהים. לפי שחשבה שזה היה טוב גמור ואין למעלה ממנו. ולכן כשהלך אברהם לשוחטו לשם בעליו. חשבה שאבדה כל הטובות שבעולם ולמה לה חיים. ולכן אמרו שפרחה נשמתה ומתה. אבל אברהם הצדיק היה חכם גדול מוכתר בתורת השם ולא העריך זה הטוב מעת בואו לטוב אבל חקר בחלקי האפשר. וראה שזה הטוב לא היה טוב גמור אבל היה בו חסרון. כי היה חושב ודואג ואומר מה אעשה ומה אומר ולבי מאד חמרמר. ויען אברהם ויאמר הנה לשלום מר לי מר. מה אעשה לבני כי לכל העולם יש להם זוג ולבני אין לו זוג. מה אעשה לי ומה אשה אתן לו. אם מבנות כנען או מבנות ישמעאל. ועל זה ביום ובלילה שינה בעיניו איננו רואה. באופן שכשאמר לו השם קח נא את בנך את יצחק. שמח ואמר האח כי אין לי בן ואח לבקש לו אשה. ולכן השכים בבקר לקיים מצות יוצרו בלי התפעלות ובלי עצבון. ולפי שראה השם גודל לבבו ושמחתו. בישרו בלידת רבקה להסיר תוגתו. אבל שרה לפי שהיתה אשה. ולא היתה לה גודל הלב כאברהם. כשראתה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט לא נשחט פרחה נשמתה ומתה. כמאמרם ז"ל ולכן נסמכה מיתתה לעקידה וזה כפתור ופרח. וזהו שאמרו במדרש הנעלם ויהיו חיי שרה מנין ויהיו שהם שלשים ושבעה. כמניין חיי יצחק באותה שעה היו חיי שרה. לרמוז שכל שאר השנים לא היו חייה חיים. ולכן כשראתה שנזדמן בנה לשחיטה. חשבה כי בכאן ספו תמו כל הטובות ותקרב לשחת נפשה. ואולי לטעם זה כתב בכאן מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. שכתב במועט שנים. ובמאה כתב שנה. וראוי היה להפך. אבל הרמז בזה כי השנים האחרונים היו נחשבים לה לשנים רבות בסבת יצחק. אבל השנים הראשונים היו נחשבות לה כשנה אחת. והנה לפי זה היה ראוי שיאמר גם כן בעשרים שנים כמו בשבע. לכן נראה הטעם בזה מיוסד על מאמרם ז"ל בסדר קדשים שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטרפת עליהם. שנאמר מסיר שפה לנאמנים וגומר. אבל זקני תורה אינם כן כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה וגומר ע"כ. ולכן בכאן כתב בשנים הראשונים שנה שנה. לפי שכולם אינם חשובין כשנה אחת בערך האחרונים. לפי שזקני תורה כל זמן שמזקינים דעתן מתישבת עליהן. ויותר עושים בשנה אחד משני הזקנה ממה שעושים בכל השנים הראשונים. והטעם בזה לפי שהם קרובים יותר אל המלך. ולכן תמצא שכתב בשלמה עליו השלום ויהי לעת זקנותו ונשיו הטו את לבבו. כאלו היה בן עשרים לרדוף. ולכן בשרה שהיתה אשה חכמת גברת על כל הנשים. אמר שדבקה נפשה באלהים לעת זקנתה. עד שבשבע שנים האחרונות עשתה בהם יותר מבכל שאר השנים. ולכן כתב במאה שנה ובז' כתיב שנים. ולכן תמצא לפי שהיא גברת על כל הנשים כתב מיתתה בתורה באורך. להזכיר שניה ומקור הפטירה. ואיך עשו לה כבוד במותה. כאילו היתה אם כל חי. וזהו ויהיו חיי שרה ותמת שרה ויבא אברהם לספוד לשרה. ואיך כל בני המקום בטלו ממלאכתן ובאו לגמול לה חסד. ושנקברה במערת המכפלה שהוא מקום מקודש מימות אדם הראשון. וכן שהיתה בקרית ארבע היא חברון המקום הנבחר מכל ארץ ישראל. לפי שמתחילת בריאת העולם נקרא כן על שם ארבע זוגות שעתידים להקבר שם אדם וחוה אברהם ושרה וכו'. וזהו קרית ארבע. וכן היא חברון לפי שהוא מוכן להתחבר הנפשות למעלה. ולכן נקרא חברון. וכל זה בארץ כנען שהיא ארץ קדושה. וזה להורות על מעלת שרה מכל הנשים. ולכן כתיב בה ויהיו חיי שרה וגומר:

אל תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו. הרמז בזה שאהרן אמר למשה שלא ישית עליהם חטאת. כי לא חטאו מרצונם ומדעתם אבל היו אנוסים. כאומרם אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות. וזהו אשר נואלנו ואשר חטאנו. ורמז עוד בדבריו כי כבר היה יודע ומכיר אותם שהיה אחיו ועצם מעצמיו. ודבקים אל ה' תמיד והולכים בדרכיו ולא נסו ללכת באלה. אבל עון הרבים גרם להם לחטוא. לפי שהיתה עת רעה מוכנת לפורענות. אחר שישראל יצאו מרעה אל רעה ממתאוננים למתאוים. וממתאוים לדבת המן. ומדבת המן לדבת משה. וזהו אל נא תשת עלינו חטאת. לפי העת והעונה הזאת אשר היא עתה עת רעה. וזהו אל נא כי לא היה לו לומר אלא אל תשת עלינו חטאת. וזהו אשר נואלנו ואשר חטאנו כמו שנואלו וחטאו ישראל. וזהו אל נא תהי כמת. כי אע"פ שחטאה חטא עצום והיא חייבת מיתה וצרעת. אין זה עת ראוי לעונש גדול כזה. כי העונש ראוי שיהיה לפי הזמן ולפי המקום. וכן רמז באומרו אל נא תהי כמת. להורות שאין כל האנשים ראויים שיהיו שוים בעונש. כאומרם במצרים והגד לעמי פשעם אלו ת"ח שאפי' שגגות נעשות להם כזדונות וכו'. וכן עונש הנשים אין ראוי שיהיה שוה לעונש האנשים. וכמו שמוזכר בע"ז שהיתה אומרת אשתו של ר"מ דעתן של נשים קלה חוץ מברוריה. ולכן אמר אל נא תהי אחותינו זאת כמת אחר וכפושע אחר. לפי שהיא אשה ודעתה קלה ומתחלת בריאתה היא רפת המזג נמסת ההרכבה. באופן שבצאתו מרחם אמו. מיד יאכל חצי בשרו של זה המת שהיא אחותינו. ואין לה הכנה טובה כמו האדם. וכשראה משה שטענותיו צודקות. אמר אל נא רפא נא לה. סידר בתפילתו השני דברים שאמר אהרן. הא' כי לפי העת שהיא עת רעה יש לו להביט. אחר שהיא היתה צדקת. וזהו אל נא כלומר ברחמיך יש לך להביט לזה העת וזהו אל נא. וכן יש לך להביט שהיא אשה ודעתה קלה ואינה ראויה לעונש כזה. וזהו רפא נא לה שהיא אשה. ולכן לא הזכיר שמה כאומרם בברכות שאין להזכיר שם החולה בתפלה. וחזר לומר רפא נא. להורות שאחר שישראל היו ראויים ליסע מיד ונתעכבו בשבילה. וי"א שכבר התחילו ליסע דגל יהודה וחזרו לכבודה. ראוי שתביט לזה העת שיש בו טורח צבור ולכן רפא נא לה. ולהורות על זה אמר והעם לא נסע. מכלל שהיו ראויים ליסע ונשתהו לכבודה ומיד נסעו וזהו ואחר נסעו העם מחצרות:

וברוב גאונך וגו' הרבית להתגאות כנגד מי שקמו כנגדך. ומי הם שקמו כנגדך מי שקמו כנגד בניך. תהרוס קמינו לא נאמר אלא תהרוס קמיך מגיד הכתוב שכל מי שהוא קם כנגד ישראל כאלו קם כנגד מי שאמר והיה העולם. וכן הוא אומר אל תשכח קול צורריך שאון קמיך עולה תמיד כי הנה אויביך יהמיון מפני מה על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך הלא משנאיך ה' אשנא מפני מה תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. וכן הוא אומר כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו. ר' יהודה אומר בבבת עין אינו אומר אלא בבבת עינו כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר אלא שכנה הכתוב. כיוצא בו אתה אומר ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותו אלא שכנה הכתוב. כיוצא בו אתה אומר בעון אשר ידע כי מקללים להם אלא שכנה הכתוב. כיוצא בו אתה אומר הלא אתה הוא מקדם ה' אלקי קדושי לא נמות אלא שכנה הכתוב. כיוצא בו ההימיר גוי אלקים וגו' אלא שכנה הכתוב. כיוצא בו וימירו את כבודם וגו' אלא שכנה הכתוב. כיוצא בו ואם ככה את עושה לי וגו' אלא שכנה הכתוב. כיוצא בו אין לנו חלק בדוד וגו' אלא שכנה הכתוב. כיוצא בו אשר בצאתו מרחם אמו וגו' אלא שכנה הכתוב. כיוצא בו והנה שולחים את הזמורה אל אפם אלא שכנה הכתוב. אף כאן אתה אומר כי (כל) הנוגע בכם וכו' (כתוב ברמז קפ"א). וכל מי שהוא עוזר לישראל כאלו עוזר להקב"ה שנאמר אורו מרוז אמר מלאך ה' וגו'. הרבית להתגאות כנגד מי שקם כנגדך ומי הם שקמו כנגדך מי שקמו כנגד ידידיך. ומה טיבן את כדרלעומר מלך עילם וגו' ויחלק עליהם לילה וגו' מי העיר ממזרח וגו' יתן כעפר חרבו וגו' ירדפם יעבור שלום וכן הוא אומר נאם ה' לאדוני שב לימיני וגו' מטה עוזך ישלח ה' מציון עמך נדבות ביום חילך נשבע ה' ולא ינחם. הרבית להתגאות כנגד מי שקמו כנגדך ומי הן מי שקמו כנגד בניך, פרעה וכל חילו שנאמר ויקח שש מאות רכב מהו אומר מרכבות פרעה וחילו. סיסרא וכל רכבו שנאמר ויזעק סיסרא את כל רכבו מהו אומר מן שמים נלחמו וגו'. סנחרב וכל אגפיו שנאמר ביד עבדיך חרפת ה' אני קרתי ושתיתי מים וגו' מהו אומר וישלח ה' מלאך (ויך) [ויכחד] כל גבור חיל וגו'. נבוכדנצר וכל המונו שנאמר ואתה אמרת השמים אעלה וגו' אמר נבוכדנצר אעשה לי עב קטנה ואדור בתוכה שנאמר אעלה על במתי עב. אמר לו הקב"ה אתה רצית לפרוש עצמך מבני אדם סוף בני אדם נפרשין ממך שנאמר לקצת ירחין תרי עשר וגו' ענה מלכא ואמר וגו' עוד מלתא בפום מלכא וגו' ומן אנשא לך טרדין ועם חיות ברא וגו' בה שעתא מלתא ספת על נבוכדנצר וגו' כולא מטא על נבוכדנצר וגו' בלשאצר מלכא עבד לחם רב וגו' אמר בטעם חמרא וגו' היתיו מאני דהבא וגו' אישתי חמרא ושבחו לאלקי דהבא וככפא וגו' בה שעתא נפקה אצבען וגו' אדין מלכא וגו' זיוהי שנין עלוהי. וכן הוא אומר הוי משקה רעהו וגו' שבעת (כבוד מקלון) [קלון מכבוד] וגו' ביה בליליא קטיל בלשאצר. הרסת קמיך אין כתיב כאן אלא תהרוס קמיך לעתיד לבוא. שנאמר אלקים הרס שנימו בפימו. מפני מה כי לא יבינו אל פעולות ה' וגו'. יהרסם בעולם הזה ולא יבנם לעולם הבא. שלחת חרונך אין כתיב כאן אלא תשלח חרונך לעתיד לבוא שנאמר שפך עליהם זעמך וגו' ואומר שפוך חמתך אל הגוים מפני מה כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו נוה שאנן. יאכלמו כקש לעתיד לבוא שנאמר והיה בית יעקב אש ואומר ביום ההוא אשים את אלופי יהודה וגו' כל העצים דולקין ואין קולן הולך אבל הקש כשהוא דולק קולו הולך כך היה קולן של מצרים הולך מפני הפורענות שהבאת עליהן. כל העצים כשהן דולקין יש בהן ממש אבל הקש כשהוא דולק אין בו ממש שנאמר ויקח שש מאות רכב. שומע אני שהיה בהן ממש תלמוד לומר יאכלמו כקש מה הקש הזה כשהוא דולק אין בו ממש כך לא היה בהן ממש מפני הפורענות שהבאת עליהן. וכן הוא אומר יחדו ישכבו בל יקומו דעכו כפשתה כבו. ללמדך שלא היתה מלכות ירודה משל מצרים אלא שנטלה שררה לשעה בשביל כבודן של ישראל. וכשהוא מושל את המלכות אינו מושלן אלא בארזים שנאמר הנה אשור ארז בלבנון יפה ענף ואומר ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו ואומר אילנא די חזית די רבה וכשהוא מושל את המצרים אינו מושלן אלא כקש שנאמר יאכלמו כקש. כשהוא מושל את המלכיות אינו מושלן אלא בכסף ובזהב שנאמר אנת הוא ראשה די דהבא וכשהוא מושל את המצרים אינו מושלן אלא כעופרת שנאמר צללו כעופרת. כשהוא מושל את המלכיות אינו מושלן אלא כחיות שנאמר וארבע חיון רברבן וכשהוא מושל את המצרים אינו מושלן אלא כשועלים שנאמר אחזו לנו שועלים. שאל אנטונינוס את רבינו אני מבקש לילך לאלכסנדריא שמא יעמוד (עליו וינציה) [עלי וינצחני] אמר לו איני יודע מכל מקום כתיב לנו שאין ארץ מצרים יכולה להעמיד לא מושל ולא שר שנאמר מן הממלכות תהיה שפלה ולא תתנשא עוד על הגוים: