Quotation_auto על במדבר 12:7

ורמז ג"כ באומרו בכל ביתי נאמן הוא. להשיב להם על מה שאמרו כי אשה כושית לקח ונפרש ממנה אבל אתם לא עשיתם כן. לזה אמר לא כן עבדי משה כמותכם. כי משה בכל ביתי נאמן הוא. ואחר שהוא בעל הבית. בעל אשה הוא. ואינו צריך אשה אחרת. אחר אשר הוא מתדבק בשכינה הנקראת אשה יראת ה'. והיא האשה הנצבת עמו ועם ישראל בגלותם. כאומרו לא מאסתים ולא געלתים לכלתם כתיב. וזהו בכל ביתי נאמן הוא. וא"כ מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. אחר שכל דבריו הם נוראים ונפלאים. ומי יבא עד תכונתם כאומרו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך:

או נאמר שהטעם שהאריך משרע"ה בכל זה. הוא לפי שהיה לו לשאול מהשם דבר זר מאד. ולכן רצה לעשות הקדמה של פיוס. כי כן ראוי לכל שואל או אומר דבר זר לעשות הקדמה של פיוס. כמו שמצינו בדוד שאמר אמרת לה' אדוני אתה ומי לא יאמר כמו אלה. אבל פירושו לפי שהיה רוצה לומר דבר זר בראשונה. עשה הקדמה של פיוס. והדבר זר הוא שאמר טובתי בל עליך. כי טובותיו לא היו מהשם אלא בו בבחירתו. כי השם לא הכריח לשום בריה. ולפי מעשה ידיו עצבוהו ויכוננוהו. לזה אמר בראשונה אמרת לה' אדוני אתה. ואני מכיר שאתה מהוה העולם ויכול על הכל. אבל עם כל זה טובתי אני אומר. טובתי בל עליך. וכן בכאן לפי שמשה רבינו ע"ה היה רוצה לברך לראובן מה שלא רצה יעקב לברכו. לפי שנראה לו שחטא כנגדו וכנגד השם בענין בלהה. וכמו שפירשתי באומרו פחז כמים אל תותר. ולפי שיעקב סלק הדבר למשה. לפי שהיה בעל הבית דכתיב איש האלהים וכתיב בכל ביתי נאמן הוא. ולכן אמר יבא בעל הבית ויברכהו. לכן כתב בכאן וזאת הברכה אשר בירך משה. לפי שהיה איש האלהים ובעל הבית (את) [מכל] בנ"י כולם. ולפי שאולי היה דבר זר ושלא ברצון השם. לכן התחיל בדברי שבח וריצוי כנגד השם. ואמר ה' מסיני בא וזרח משעיר. וכולם לא רצו לקבל תורתך אלא בני ישראל כולם. וזהו אף חובב עמים לכולם ביחד. דכתיב השמרו לכם עלות בהר. ועם כל זה כל קדושיו בידיך. הם הקדושים אשר בארץ. וראשי ישראל ושבטיו הנגשים אל ה' בראשונה. דכתיב וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו. באופן שכשראו ישראל זה והם תוכו לרגליך ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה. ואח"כ מורשה לקהלת יעקב. כי כשראו שהיחידים וראשי השבטים נתקרבו אל השם נתקרבו כל ישראל. וזהו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם ראשי השבטים. ואח"כ יחד שבטי ישראל. ואחר שכל זה הטוב בראשי שבטיהם נמצא. ראוי הוא שיחי ראובן ואל ימות אע"פ שיהיה חייב מיתה. באופן שכל זה האריכות לא היה אלא כדי לרצות את השם שיכפר לראובן ויסכים בברכתו. וזהו שפתי צדיק ידעון רצון. יודעים לרצות בוראם. כדאיתא במדרש כותיים יודעים לבקש על הפתחים וכו' וזה הדבר נכון מאד. והוא דרך המדרש שאמרו על פסוק אז חללת יצועי עלה. אמר לו אביו בני אין לך רפואה עד שיבא אותו שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים. ויפרסמך שאתה נקי מאותו חטא. וכבר כתבתי זה המאמר בפרשת כי תבא בענין הארורים. כי לזה שם ראובן בין המקללים. בענין שיאמר בפיו ארור שוכב עם אשת אביו. והחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וכו'. ואז ידעו ישראל שהיה נקי מאותו עון. ומתי בקש רחמים עליו. כשבירך לישראל ואמר יחי ראובן ואל ימות. מה ראה שהתחיל ואמר ה' מסיני בא. והלא בראש הדברים היל"ל יחי ראובן. משל למלך שנכנס למדינה והיה ראש המדינה שלהם חבוש בבית האסורים. יצאו הכל לקראתו והיו משחקין ומרקדין לפניו. אמר המלך כל הקלוס הזה למה. אמרו לו מפני שראש המדינה שלהם חבוש. אמר המלך גוזר אני שיוציאוהו מיד. כך היה משה שואל והולך כל הפרשה כולה ואומר וזאת הברכה. אמר לו הקב"ה משה כל הקילוס הזה למה. אמר לו בשביל ראובן יחי ראובן. אמר הקב"ה ואל ימות וכו' ע"כ. הרי ביארו בפירוש איך כל זה האריכות והקילוס הוא בשביל ראובן כמו שפירשתי:

אלה פקודי הזכיר בכאן מנין הכלים ומספר הכסף. להודיענו שצריך האדם לצאת ידי שמים וידי הבריות. כאומרו והייתם נקיים מה' ומישראל. ולפי שמלאכת המשכן ונדבתו היה דבר גדול והעוסקים בה היו רבים. לזה הוצרך לומר אלה פקודי המשכן שהכל היה במספר. ומי היה הסופר. אותו שנאמר בו בכל ביתי נאמן הוא. וזהו אשר פוקד על פי משה הנאמן. ומי היה הנאמן ביד איתמר. ומי היה עושה המלאכה בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. שהיה איש שלם שעמד בצלאל ונבחר לעבודה זו משנברא העולם. מן הגדולים אשר בארץ בן אורי בן חור למטה יהודה. ולהורות שחכמתו לא היתה מיד אדם אלא ברוח נבואיי. אמר עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ולא אשר צוה אותו משה. כי ראתה עינו מה שלא ראה משה כמוזכר בדבריהם זכרונם לברכה. ולפי שטובים השנים מן האחד. אמר ואתו אהליאב. איש חכם ראוי לשרות שכינה בישראל על ידו. כשמו כן הוא אהליאב. אהל אב ראוי להיות נעשת על ידו. באופן שא"א ליפול חסרון לא במלאכה ולא בחשד אלו האנשים. ולכן אמר אלה פקודי המשכן אשר פוקד על פי משה. והוא עם כל קדושתו ומעלתו רצה לתת חשבון מכל הדברים שבאו לידו מן הקטון עד הגדול. בענין שלא יאמרו ישראל כמו שהיו אומרים שמשם נתעשר. כמוזכר בדבריהם על פסוק והביטו אחרי משה. עד שאמרו בואלה שמות רבה שכשהתחיל לתת חשבון באומרו כל הזהב כ"ט ככר וז' מאות ושלשים. וכסף ק' ככר וט' שקל. ואמר שהוציא הכסף בק' אדנים והיו יתרים תשעה שקל מן הכסף. ולא היה נזכר במה הוציא אותם והיו פניו מוריקות. והיו ישראל מסתכלים זה בזה. ואולי היו אומרים משל הדיוט מי שעוסק בדבש וכו'. עד שהאיר הקב"ה את עיניו ופנה למעלה שראה אותם בעמודים. והיינו דכתיב ואת האלף וז' המאות וחמשה וע' עשה ווים לעמודים. כלומר כבר מצאנו האבידה שלא היינו מוצאים מאלו השקלים. ואז שמחו כל ישראל וראו כי נאמן משה לנביא ה'. וכל זה להורות דת ודין לעוסקים בצרכי ישראל. שראוי להם לתת חשבון אמיתי ומדוייק לצאת ידי שמים וידי הבריות. ולא יאמרו מה לנו לזה כי הש"י יודע האמת. כי הכתוב אמר אל אלהים ה' הוא יודע וישראל ידע.