Quotation_auto על במדבר 17:5

יחי ראובן ואל ימות. כבר ידוע שהחוטא הוא חשוב כמת. כאומרו הנפש החוטאת היא תמות. וכאומרו יומת המת. ולפי שראובן חטא בענין בלהה עד שכמעט היה חשוב כמת. לכן אמר משה יחי ראובן. להורות שהיה חי ובעל תשובה. וכמו שכתבתי למעלה במדרש כל העם היו מרננים אחריו על אותו מעשה. עד שבא משה והודיעם שהיה נקי כשאמר ארור שוכב עם אשת אביו. עד שאמרו שבאותה שעה האירו אותיות ראובן שהיו באורים ותומים אפילות והכירו ישראל שלא חטא. ואז אמר יחי ראובן ואל ימות. אחר שלא חטא. וכל זה רמוז במאמר לאה שאמרה כי ראה ה' בעניי. שרמזה על ראובן שהיה מדוכה ומעונה מאביו ואחיו בחשבם שחטא. ואמרה כי עתה יאהבני [אישי] לרמוז על משה שנקרא איש האלהים. שהוא הודיע לישראל שלא חטא. וזהו יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות בעולם הבא. ויהי מתיו מספר. שיהיה נכלל במנין השבטים ולא יעצרנו העון. וכן רמז יחי ראובן ואל ימות. לפי שהוא גלה בראשונה בגלות תגלת פלאסר. ונראה שנשכחו כמת מלב ברוב הזמן. לזה אמר יחי ראובן ואל ימות. אלא שיעלו מגלותם ביד רמה ובגבורה גדולה ויעשו מלחמות בים וביבשה. כמו שכתוב בזוהר בפ' ויחי. ולכן אמר בכאן ויהי מתיו מספר. אנשים גדולים ראויים להיות נמנים עם הגבורים. וכן רמז יחי ראובן ואל ימות. להורות שלא יכלו שבט ראובן במחלוקת קרח ועדתו. אע"פ שנשתתפו עמו. כדכתיב ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת. ואמרו און אשתו הצילתו וזהו וראשית אוני. ועל זה אמר יחי ראובן ואל ימות בעבור המחלוקת. כי המחזיק במחלוקת חייב מיתה דכתיב ולא יהיה כקרח וכעדתו. ואם ימותו יהיו אנשים מועטים וזהו ויהי מתיו מספר. ואמר ויהי מתיו מספר ולא אמר ויהיו. לרמוז על אחדותם וייחודם בתורה בלב אחד כאיש אחד. כאומרם בארה בנו. לפי שהוא בארה של תורה. וכן ברכו יעקב שהיו גבורים בתורה כאומרו כחי וראשית אוני. ואין כח אלא מתורה כד"א גבורי כח עושי דברו. וכן משה מברכו דכתיב ויהי מתיו מספר. גבורים בתורה דכתיב בדיך מתים יחרישו. עיין בפרשת ויצא ובפ' ויחי:

ובמדרש אמרו יצועי עלה. שעלה וסלק ברכתו למשה דכתיב ביה ומשה עלה אל האלהים. ולכן בא משה וברכו דכתיב יחי ראובן ואל ימות. ואמרו שם כי כל העם היו מרננים אחר ראובן באותו מעשה. עד שבא משה והודיעם שהיה נקי בלא חטא. וזהו כשהיו על הר גריזים ועל הר עיבל דכתיב ואלה יעמדו על הקללה. מה עשה משה שם לראובן עם המקללים בענין שיאמר הוא בפיו ארור שוכב עם אשת אביו. ואמרו שבאותה שעה האירו אותיות ראובן שהיה באורים ותומים שהיו אפלות. ואז הכירו כל ישראל שלא חטא. ואז אמר יחי ראובן ואל ימות אחר שלא חטא. ולפי שיעקב סלק ברכתו למשה מפני אותו מעשה. בא משה וברכו ופייס להקב"ה עליו ועל יהודה ואמר ה' מסיני בא לתת התורה לאומות ולא קבלוה וישראל תוכו לרגליך. ראוי שתכפר להם. וכן אמר סבה שניה כי ידוע ברוב עם הדרת מלך. וכמו שאמר יהושע והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. וזה שאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. רוצה לומר להיות השם מלך בישורון. ראוי שיהיו יחד שבטי ישראל. ואם כן יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו במספר השבטים. וכן אני אומר על יהודה. וזהו וזאת ליהודה וכל זה הוציאו יעקב ומשה ע"ה מדברי לאה ותקרא שמו ראובן. וכן רמזה זה באומרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. כי לפי הפשט איך אפשר שתאמר כי ראה ה' בעניי. וכי עלה על הדעת שיעקב היה מענה ללאה והלא כתיב אם תענה את בנותי וגומר. ועל הכל כרתו ברית וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. אבל הרמז כי ראה ה' בעניי התנבאה על ראובן שהיה מעונה מאחיו ומאביו בחשבם שחטא באותו מעשה. ועל זה אמר יעקב ראובן בכורי אתה פחז כמים אל תותר. ולפי שיעקב סלק הדבר למשה כמו שאמרנו. וכן כתוב בזוהר שלא רצה יעקב לברכו עד שיבא מארי דביתא הוא משה שהיה בעל הבית. דכתיב בכל ביתי נאמן הוא. לכן אמר' כי עתה יאהבני אישי. כלומר עת יבא שיאהבני אישי. הוא משה רבינו ע"ה שנקרא איש האלהים והוא בעל הבית. וזהו אז חללת יצועי עלה. וזאת האהבה היה מה שאמר משה רבינו ע"ה יחי ראובן ואל ימות. וכן יאהבני אישי הוא השם יתברך שנאמר תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי. שהיה מרוחק מהשם יתברך בעבור אותו מעשה. עד שבא משה והאיר פני האותיות. וכן רמזה באומרה כי ראה ה' בעניי על גלות תגלת פלאסר מלך אשור שהגלה בארה לראובני. והיה גלותו קודם לכל הגליות. וזה שאמר יעקב ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני. כלומר ראשית צערי ואוני כמו בן אוני בן צערי כלומר ראשון לגלות ישראל. ועם כל זה יתר שאת ויתר עז כי עת יבא שיתגברו ויעלו מהגלות. וזהו כי עתה יאהבני אישי. כלומר עתה יאהבני אישי כמו שאמר אני ה' בעתה אחישנה. וכמו שמהרת להראות כעסך כך תמהר בגלותך. וזהו פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך. ולפי שלאה אמרה כי עתה יאהבני אישי. אמר יעקב יתר שאת ויתר עז. ולפי שנראה שגלה בראשונה ונשכח כמת מלב. אמר משה יחי ראובן ואל ימות. וכן לפי שאמרה לאה כי עתה יאהבני אישי. וישורני בעין אהבה ויתן לי גבורה וכח ואילות לצאת אמר יעקב ראובן בכורי אתה. כי כל בכור חביב בעיני אביו ואפילו הוא חרש שוטה יורש פי שנים. לכן אמר כחי וראשית אוני. וכמו שאמרה התורה כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה. ולכן כתבו בזוהר כי לפי שהם גבורים עתידים לעשות שני מלחמות אחת בים ואחת ביבשה. ואמר שיעקב רמז בכאן על ארבע גליות. כחי בגלות מצרים. וראשית אוני בגלות אשור. יתר שאת בגלות שלישי. ויתר עז בגלות רביעי. ולהורות על מה שאמר יעקב מגבורתם. אמר משה ויהי מתיו מספר. אנשים חשובים ראוים להיות נמנים עם הגבורים. וכן רמזה לאה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. על מחלוקת קרח ועדתו שהיו עמו משבט ראובן. כדכתיב ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן וזהו כי ראה ה' בעניי שנתן פליטה לשבט ראובן בעבור אשה אחת. כאומרם ז"ל און אשתו הצילתו. וזהו כי עתה יאהבני אישי. אחר שאני הייתי סבת הצלתו. ומזה הוציא יעקב מה שאמר ראובן בכורי אתה ומה לך אצל מחלוקת. כחי וראשית אוני. בכאן נתנבא בפירוש על און בן פלת שהיה ראשון למחלוקת. וזהו ראשית אוני. ועם כל זה יתר שאת ויתר עז כי אשתו הצילתו. ועל זה אמר משה יחי ראובן ואל ימות בעבור המחלוקת. כי המחזיק במחלוקת חייב מיתה שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. ואם ימותו יהיו מעטים וזהו ויהי מתיו מספר:

וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק. ישמור אדם שלא ירבה שיחה ותפלות. אמר רבי עקיבא שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה אין שחוק אלא עבודת אלילים שנאמר וישב העם וגו'. אין שחוק אלא שפיכות דמים שנאמר יקומו נא הנערים וגו'. ועתה אל תתלוצצו וגו' שמעו דבר ה' אנשי לצון וגו' אמר להם הקב"ה לישראל בני אני הוא שישבתי תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם עד שדרשתי וחקרתי צרפתי ובחנתי את דברי כל התורה כולה ומיום שנברא העולם עד אותה שעה ישבתי על כסא הכבוד שלי שליש היום אני קורא ושונה ושליש היום אני דן את הדין ושליש היום אני עושה צדקה זן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ואין לפני שחוק אלא שעה אחת בשעה שאומות העולם אומרים בואו ונעשה עמו מלחמה שנאמר למה רגשו גוים ואומר יושב בשמים ישחק וגו' ואף במקום אחר יש לפני שחוק ואינו שחוק שנאמר קח לך סמים וגו'. וחלבנה אינה אלא מסרחת אלא לפי שהקב"ה רחמיו מרובין על ישראל לעולם בין על רשעים שבהם בין על כשרים שבהן. ואימתי יש לפני שחוק ואינו שחוק בזמן שרשעי ישראל מבלעין את הכשרים שבהן שנאמר זומם רשע לצדיק ומבקש להמיתו וכתיב ה' ישחק לו. יודע היה אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו ועמד קשר חבל ברזל במתניו והיה מחזר בכל מחנות ישראל מי שאינו יודע תפלה למדו תפלה מי שאינו יודע קריאת שמע למדו קריאת שמע מי שאינו בקי בגופה של תורה הכניסו בגופה של תורה ולא אהרן בלבד אלא כל מי שמלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים המקום מרחם ונותן בו חכמה ובינה ודעה והשכל ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב. לעולם ינהוג אדם את עצמו בשמונה עשרה מדות יהא נאה בביאתו חסיד בישיבתו בענוה ביראה חכם בתורה פקח במעשים טובים נאה מקבל ומתקבל על הבריות ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו ומודה ועוזב ואוהב את הקב"ה אהבה גמורה בין כשהוא רע לו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד מתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גלויות רוח הקודש בדבריו שנאמר כי עוד חזון למועד וגו'. יהא אדם נאה בביאתו אל בית המדרש כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה וכדי שימלא את ימיו ירבה אדם דברי תורה שאין לך שכר גדול יותר ממנו. יהא אדם שואל ומשיב בישיבתו בבית המדרש כדי שתתרבה חכמתו וכדי שלא יבוא לידי תנומה שנאמר וקרעים תלביש נומה לפי שאין לך מדה קשה בעולם אלא המתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש. ישאל אדם את הפסוק אף על פי שהכל משחקים עליו שנאמר אם נבלת בהתנשא וגו' אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיך בקש רחמים על עבירות שעברת שימחלו לך ומתוך כך יהא אדם שומע וזוכרה מתוך ארבע שלפניה ולא עוד אלא כל המרבה בשחוק שיחה ותפלות מביא חרון אף לעולם והפירות מתמעטין ואם היה בתוך המשפחה ובני המשפחה שמחין בו מגלה כל בני המשפחה וכן בני חצר בני מבוי בני השכונה בני העיר מגלה כל בני העיר שנאמר אלה וכחש וגו' על כן תאבל הארץ מפני מה מפני שאינן מוכיחין לישראל שנאמר אך איש אל ירב וגו'. מצאו כהן ושחק עמו חולק עמו בפורענות וכן נביא ונשיא שנאמר וכשלת ביום ההוא וכשל גם נביא נדמו עמי מבלי הדעת. שנו חכמים הוי עניו לכל אדם ולאנשי ביתך יותר מכל אדם צא ולמד מן הקב"ה שכן מאה ועשרים יום מיום שנתנה תורה עד יום הכפורים. ארבעים יום ראשונים עלה משה למרום כו'. למלך שנשא את האשה והיה אוהבה אהבה גמורה שלח והביא בן אחד מאצלם לעשותו שליח בינו לבינה והראהו כל חופות וחדרים וסתרים שלו אמר לו בני לך אמור לאשה אני איני צריך ליך כלום אלא עשי ליך חופה קטנה בשביל שאבוא ואדור עמך בשכונתך כדי שידעו עבדי ובני ביתי שאני אוהבך אהבה גמורה עד שמלך עסוק לשגר לאשה מתנות רבות באו ואמרו לו זנתה אשתו עם אחר. מיד הניח המלך הכל מידו ושליח נדחף לאחוריו שנאמר לך רד כי שחת עמך וכתיב עד שהמלך במסבו היה לו שיאמר נרדי נתן (שיריו) [סרחון] ואמר נתן ריחו אלא כיון שקבלו ישראל מלכותו של הקב"ה עליהן ואמרו נעשה ונשמע זכר את הראשונה והעביר את האחרונה. מה כתיב באהרן תורת אמת היתה בפיהו וכי תעלה על דעתך שאהרן עבד אלילים והלא לא עבד אלא עכב עד שיבוא משה ויש אומרים כדרך שנתכוון יעקב אבינו ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר קיים יעקב את התורה קודם שניתנה לפניו כך נתכוון אהרן ואף על פי כן העלה עליו הכתוב כאילו עבד עבודת אלילים שנאמר ויגוף ה' את העם וכו'. ארבעים יום אמצעים נטל משה את האהל שנאמר ומשה יקח את האהל והיו ישראל נוהגין כל אותן הימים אבל בעצמן עד שאמר הקב"ה למשה משה מה יעשו אותן העניים מנודים לי מנודים לך מנודים לרב מנודים לתלמיד חזור בך והכנס למחנה שנאמר ודבר ה' אל משה וגו' ושב אל המחנה מלמד שהתיר לו הקב"ה את (נדרו) [נדויו] והחזיר את האהל למחנה. ארבעים יום שעלה משה למרום להביא תורה לישראל היו ישראל נוהגין כל אותן הימים צום ותענית ויום אחרון שבכולן גזרו תענית ולנו בתענית. למחר הסכימו ועלו לפני הר סיני והיו בוכים לקראת משה ומשה בוכה לקראתם עד שעלתה בכיתם לפני הקב"ה. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וקבל אותם בתשובה ובשרה אותם רוח הקדש בשורה טובה מלפניו. אמר להם בני נשבעתי בכסא הכבוד שלי שתהא לכם בכיה זו בכית שמחה ויהא לכם יום כפרה וסליחה לכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות. וישבר אותם תחת ההר נסתכל משה בלוחות וראה שפרח הכתב מעליהן והשליכו מידיו מיד נתאלם ולא היה יכול להשיב דבר. באותה שעה נגזרה גזרה על ישראל שילמדו אותה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף ומתוך הדחק ומתוך שאין להן מזונות. ובשביל אותו הצער שהן מצערין עתיד הקב"ה לשלם להם שכרן לימות המשיח כפול ומכופל שנאמר הנה אדני אלהים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אתו וגו'. ואומר מי הקדימני ואשלם. לטובתי נשברה רגל פרתי שתהא משכרתי שלמה. וכן אהרן אמר אילולי קרח לא עמדה עלי אותה הברית שנאמר זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר וגו' אמר לטובתי נשברה רגל פרתי. אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם ארד מלפניך ואעשה בהם את הדין אם עבדוהו כולם בלב שלם ימותו כולם ביום אחד ירד מלפניו נטל את העגל ושרפו. ויעמוד משה בשער המחנה וגו'. מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר לו הקב"ה למשה עמוד בשער המחנה ואמור מי לה' אלי כה אמר ה' אלהי ישראל. אלא שהיה משה דן קל חומר בעצמו אם אומר אני להם הרגו איש את אחיו יהיו ישראל אומרים לי לא כך למדתנו סנהדרין ההורגת אחת בשבוע נקראת חבלנית ומפני מה אתה הורג שלשה אלפים ביום אחד לפיכך תלה הדבר בכבודו של מעלה. חזר משה ובקש רחמים אמר רבונו של עולם צדיק אתה חסיד אתה וכל מעשיך באמונה יגולו רחמיך הרבים על בניך בשביל שלשה אלפים שעבדוהו בלב שלם ימותו תנו רבנן אלף מעשרים שנה ולמטה בני שמונה עשרה בני שש עשרה בני עשר בני שלשה בני ב' בני א' וכמה גרים וכמה עבדים נתוספו עליהם שאין לדבר סוף מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתרצה עמהם. משל למה הדבר דומה למלך שסרח לפניו בנו בכורו ותפסו בידו ונתנו ביד עבדו אמר לו צא והרוג את זה ותנהו לחיה ולכלבים מה עשה אותו עבד הוציאו מלפניו והניחו בביתו ורץ ובא ועמד לפניו בסוף שלשים יום כטוב לב המלך עליו והיו עבדיו ובני ביתו מסובין לפניו וכיון שהוא נושא את עיניו ואינו רואה בנו בכורו מכניס יגון ואנחה בלבו ואין בריה מכרת בו אלא עבדו שר ביתו מיד רץ והביאו לפניו. כתר יפה שהיה מונח לפניו נטלו ונתנו בראש עבדו שר ביתו. לכך נדמה משה הצדיק כיון שעמד בתפלה בארבעה וחמשה מקומות והציל את ישראל מן המיתה אמר לו הקב"ה משה הואיל ועמדת לפני והצלת את ישראל מן המיתה כתר תורה שמונח להן לישראל ולבניהן ולבני בניהן בשביל תורה שעשו הרי הוא מונח לך לעולם שנאמר וראו בני ישראל את פני משה. שמא תאמר הואיל ונכנס משה לבית עולמו ניטל ממנו אותו מאור פנים ואותו הכתר תלמוד לומר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' מה פנים של מעלה אורן עליהם לעולם ולעולמי עולמים כך מאור של משה שנאמר ומשה בן מאה ועשרים. שנה במותו לא כהתה עינו וגו'. ולא משה בלבד אלא כל תלמיד חכם שהוא יושב ועוסק בתורה מקטנותו ועד זקנתו ומת עדיין לא מת אלא בחיים הוא לעולם ולעולמי עולמים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. ולמה זווג הכתוב לומר את ה' אלהיך. אלא לומר לך מה ה' אלהיך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך תלמיד חכם שהוא יושב ועוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו הוא בחיים לעולם ולעולמי עולמים והיכן הוא ישיבתו תחת כסא כבודו. ולא זו בלבד אלא שכרו של משה כאלו הוא ברא אותם לכך נאמר ויזכור ימי עולם משה עמו וגו'. וכל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד ומתאוה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות ורוח הקדש בדבריו [איה השם] בקרבו את רוח קדשו אותו תלמיד חכם אינו צריך לא חרב ולא רמח ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר אלא הקב"ה משמרו בעצמו ומלאכי השרת עומדים לו סביב וחרבות ביד כולם ומשמרין אותו שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם: