Quotation_auto על במדבר 5:21

ואמר הרבו עלי מאד מהר ומתן. לפי שאמר ואשר תאמרו אלי אתן ונראה ע"ד מתנה. לזה אמר הרבו עלי מאד מהר ומתן. לפי שאני חייב מן הדין כמוהר הבתולות. ולפי שהיו דברי שכם יותר מקובלים מדברי אביו. אמר ויענו את שכם בראשונה ואח"כ ואת חמור אביו. ואמר במרמה על שדברו אחד בפה ואחד בלב והראו להם פנים שוחקות כמאמר שכם. ובקרבם ארבם. או שיאמר הסבה שענו בני יעקב קודם שיענה אביהם היתה. לפי שהיו רוצים לדבר במרמה כפי עושי הנבלה. כי אם היה דבר חכמה לא היו מדברים לפני אביהם ולהם היה ראוי לדבר במרמה. כי יעקב נקרא איש תם שאינו חריף לרמות. ולכן השיבו זה בלי עצת אביהם. כי יעקב בכל אלו הדברים לא דיבר דבר לפי שהיה עצב וכואב על דבר הנבלה כי חרפה היא לו. כאומרו לשכב את בת יעקב. וכמאמר התורה את אביה היא מחללת. ולהם היה ראוי לדבר בדבר הנבלה בלי עצתו לפי שהיו כלי חמס מכרותיהם. ולכן אמר להם בסודם אל תבא נפשי. ואולי ויענו בני יעקב הם שמעון ולוי ולא כולם. והם נכנסו בעובי הקורה יותר מאחיהם ונתנו זאת העצה. ולכן אמר בשעת הפועל ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה. לפי שהם מסרו עצמם עליה בעצה ובמעשה וראו כולם שהיתה עצה נכונה ושתקו והסכימו עמהם בפועל. דכתיב בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם. כי שמעון ולוי לא ראו לעשות זה אלא להרוג הזכרים אבל הנשים והטף מה חטאו. וכן לא רצו לשלוח יד בביזה בענין שלא יאשימום שבעבור חמדת הממון עשו מה שעשו. ולא היה כן אלא בשביל היותם אחי דינה. ולכן ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו. כי זה היה תכליתם. אבל הנשארים אמרו שראוי שיבוזו כל העיר אחר אשר טמאו אחותם. וכולם היו במעל וכולם חייבים ואשמים. ואחר שלא מיחו ביד שכם ראוי להחרים כל רכושם. וזאת היא הסבה עצמה שהרגו שמעון ולוי כל הזכרים אחר שלא מיחו בידם. ובזה מסולק הספק שיש בזאת הפרשה. כי אם שכם חטאה העיר כולה מה חטא. וכ"ש שקבלו עליהם ברית מילה ולא שאלו יותר מהם. אבל היה הענין כמו שכתבנו כי כולם חייבים אחר שלא מיחו בידם. והברית שקבלו לא היה לשם שמים אלא לשם חמדה וגזל שאמרו להם מקניהם וקניינם וכל בהמתם הלא לנו הם. ורבותינו זכרונם לברכה עשו מדרש ואמרו כי כשאמרו להם האנשים האלה שלמים הם אתנו. אמרו להם כבר אתם יודעים כי זאת הארץ עתידים בני יעקב לכבשה ולהרוג כל נשמה. כי כן היה מסורת בידם. ואם ילכו עכשיו יפרו וירבו ויעשו רצונם. ועכשיו הם מתי מספר והם שלמים ושלוים אתנו ורוצים לישב בארץ ואינם נשמרים. מוטב שנחתוך אבר מן החי כדי להציל כל הגוף. ופתע פתאום נבוא עליהם ונכם ונקח כל שללם. הדא הוא דכתיב מקניהם וקניינם הלא לנו הם. והמשל אומר הבא להרגך השכם להרגו. ומכאן הותרו בני יעקב להרגם ולשלול שללם. והנראה לפי פשט הפסוק כי בני יעקב לא עשו דבר שלא כהוגן. כי כל מה שעשו להם התנו עמהם. ולפי שהם לא הבינו הדבר שהיו פתאים בני חם. אמר הכתוב שהיה במרמה. וזהו ויענו בני יעקב במרמה. והם אמרו להם שני דברים. האחד אשר טמא את דינה אחותם. והב' לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. ולכן תמצא שאמר בראשונה וידברו אשר טמא את דינה אחותם. ואחר כך חזר לומר ויאמרו לא נוכל לעשות הדבר הזה. וחמור ושכם לא הבינו זה לפי שהיה דברו דק וזך מאד. כי הם חשבו שאחר שהמולו בשר ערלתם היו פטורים. כמו שאמרו להם לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. והם לא ראו ולא ידעו בחשיכה יתהלכו ולא הבינו מה שאמרו להם בראשונה. ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם. אשר פירושו אצלי שדברו את שכם ואמרו לו בפירוש אשר טמא את דינה אחותם. ודבר הטומאה הוא דבר מכוער מאד אין לו תשלומין בממון. באומרו ואשר תאמרו אלי אתן לא יכופר להם עד ימותון. ועל מה שאומר להם ותנו לי את הנערה לאשה. השיבו להם בפנים שוחקות לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה. וראוי לכם למול בשר ערלתכם. ואם לא תשמעו להמול נקח את בתנו ונלך ולא תהיה לך לאשה. אבל דבר הטומאה ישאר ליום מחר. והם היו פתאים אשר בשר חמורים בשרם. והבינו כי בזה היה הכל מכופר. ולא ראו כי דבר הטומאה היא העיקרית כמאמרם באומרם וידברו אשר טמא את דינה אחותם. ובזה היו חייבים מיתה הם וכל בני העיר. ולכן אמרו וייטבו דבריהם ועשו מאמרם בהמול להם כל זכר. ולפי שלא עשו כלום במה שעשו בענין הטומאה שטמאו לדינה נשאר עדיין בידם. לזה אמר וייטבו דבריהם ועשו מאמרם בהמול להם כל זכר. ולפיכך ויקחו שני בני יעקב אחי דינה שטמאו אותה איש חרבו ויבואו על העיר שהיו יושבים בטח בחשבם שכבר פרעו חובם. וזהו שאמר מיד בני יעקב הנשארים שהבינו כוונת לוי ושמעון בענין הטומאה. באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם. שהוא היה התנאי הראשון כמאמרם למעלה וידברו אשר טמא דינה אחותם. וזהו אשר טמאו אחותם. וכולם היו חייבים ואשמים. כי באופן אחר מיותר הוא מה שאמר אשר טמאו אחותם. ולפי ששמעון ולוי היו בעלי העצה והפועל. כתוב בו ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי. רמז בזה שדעת יעקב היתה צלולה ולא היה בעצה נבערה כזאת. כאומרם בסודם אל תבא נפשי. ועכשיו עכרתם אותי כי יאמרו הכל שבעצתי היה כל זה. ועוד שאני נבאש ביושב הארץ ולא יתנו לי מקום ליכנס ביניהם ואשאר בשדה ונאספו עלי והכוני. והם השיבו לו הכזונה יעשה את אחותנו. ונראה שרצונך היה שנהיה לעם אחד ונשב עמהם ונקח מהם שדות וכרמים בשכר הנבלה. כמו שעושים לזונה. וכן תשאר דינה בבית שכם ויעשה ממנה זונה. כי כל בעילותיו בעילת זנות. ורעה עוד מזאת שתשאר הדבר לשמצה בקמינו שיאמרו זאת אחות שמעון ולוי הזונה אשר שכב אותה ויעניה ואחר כן נתנוה לו לאשה ואנה נוליך חרפתנו וכלימתנו. ואיה פה גבורתנו אשר ראינו צרת נפשה בהתחננה אלינו. ואומרת אוי נא לי כי בא בי ערל וטמא וענני ולחצני ושפך לארץ דמי בתולותי וקירות לבי הומה לי. ולכן כלה מדברותיך המולות המולות ומה לך אצל נגעים ואהלות. כי השם דבר בנו ומלתו על לשוננו זכר. במאמר המול לכם כל זכר. וכשראה יעקב קושט דבריהם שמח ושתק ולא ענה להם. ולפי שבאולי אפשר שהיה לו ספק בזה באתהו מיד הדבור. וא"ל קום עלה בית אל ושב שם לא תירא ולא תחת. כי אני הסכמתי עמהם ושמתי שמי עליהם ואני אברכם. וזהו ויאמר אלהים אל יעקב קום לך עלה בית אל ולא תירא ולא תחת כי אתה עשית את כל אלה לקנות חלקת השדה לישב בתוך עם טמא שפתים. ולכן קום עלה מזה לבית אל שהוא מקום קדוש ושב שם ולא תשב בכאן. ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. רמזו לו בכאן שאיחר נדריו שנדר בשעת הצרה. ועתה רצה לישב ברווחה. ובראשונה בנה לו בית וסכות ושהה בה שנה וחצי כמאמרם ז"ל. ואחר כך הלך לעיר שכם וקנה לו חלקת שדה לישב. ובסבת זה בא לו צרת דינה והוא מעצמו היה לו להרגיש זה ולשלם נדריו. ולמה המתין שיאמר לו השם קום לך מזה ועשה מזבח בבית אל. כי בכאן אינו מקום ראוי לבנות מזבח. כי החכם עיניו בראשו. ולו ראוי החריצות וההשתדלות אחר שהוא בחיריי. ואין ראוי להתעצל בדברים הקדושים. אחר שהוא עצמו נדר ואמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. וזהו שאמרו בזוהר בראשונה נשכו נחש ועכשיו נשכו חמור ולא הרגיש. וביארו ואמרו כי לפי שהיה מתאחר בדרך נשכו נחש הקדמוני הוא שטן הוא יצר הרע הצד ציד הוא סמאל שר של עשו. דכתיב ביה ויגע בכף יריכו לפי שנשכו כנחש. ולפי שלא יכול לו נגע בכף ירכו הם צאצאיו ונביאיו וחכמיו ודורו של גזירות שנוגע בהם ומכלה אותן. ולפי שנגע בכף הירך לא היתה נבואתו לישראל ממשה עד שמואל. כביכול שנחלש מקום הנבואה שהוא סוד הירכים הם יכין ובועז. ולפי שנגע בכף הירך והיא שלו ונטלו השם ממנו. וזהו כי לא יכול לו. נתן לו השם בטן וירך של סוטה כדכתיב בתת השם את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. וזהו סוד שעיר עזאזל בענין שיעסוק בו ולא יקטרג את ישראל. וכן מים אחרונים הם חלקו וגורלו מהסעודה. ואם לא עשו כן הוא נוטר איבה וירדפם עד חובה. וכן ירך הסוטה תחת ירך יעקב. וכשבא שמואל והיה נביא נאמן כמו שנאמר במשה. חטף ממנו הירך כאשר בירך הזבח בבית שאול. ולכן כתב שם וירם הטבח את השוק ואת האליה וישם לפני שאול וגו'. וזה לרמוז שהירך שנחלש מימות משה עליו השלום עכשיו נתחזק בנבואה וידעו כל העם כי נאמן שמואל לנביא. ולכן תמצא שאומנתו של סמאל וסיעתו הוא להחליש הירך והאליה. הם החכמים שהם ירך ויסוד הבית כמו שהירך יסוד האדם. ומכאן תבין מה שאמרו בברכות הני ברכי דרבנן דחלשי וכו'. לפי שכתות של מלאכי חבלה נתהוו בעולם ולא ניתן רשות לעין לראותן. ולפי שהם דבקים בחסידים ובחכמים להרע להם. ותורתם משמרתם ואין לו רשות בהן. אבל תמצאם כולם חלושים ויגעים וברכיהם כושלות ובגדיהם בלות ומטולאות מדבוקם שנדבקים בהם בצערם ולשבר ירכותיהם. ולכן אמרו הני ברכי דרבנן ולא אמרו ידי דרבנן וכיוצא בזה. והטעם בזה כי נגע בכף ירך יעקב. וזהו והוא צולע על יריכו. רוצה לומר מצטער על יוצאי יריכו שעתידין לפול בידו. ולכן כתיב יוצאי ירך יעקב שבעים הם ע' סנהדרין והחכמים שבאו מצד הירך. וזה הצר הצורר הלוך אחריהם עד יתקיים מאמר הכתוב וברכים כושלות אמצו. וזהו שאמרו שנשכו הנחש הוא סמאל הוא נחש הקדמוני. ובאחרונה נשכו חמור הוא חמור אבי שכם במעשה דינה שנשכו וטמא דינה בתו. סמאל שנגע בכף הירך וטמאו כדכתיב כי נגע בכף ירך יעקב. עכ"ז לא הרגיש יעקב והחריש עד בואם. כי לבניו ניתן הנקמה של חמור ונזדווגו עמו שור וחמור. הם שמעון שנקרא שור. ולוי נקרא חמור. שהיה עוסק בתורת יששכר שנקרא חמור. ואנו מקווים שיבא מורה צדק עני ורוכב על חמור. וינקום נקמת השם כנחש וחמור שנשכו ליעקב ולזרעו וכן יהי רצון:

איש איש כי תשטה אשתו. ילמדנו רבינו מי שמקנא לאשתו כיצד מקנא לה, כך שנו רבותינו המקנא לאשתו היה מוליכה לב"ד [הגדול] שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות, ואח"כ מעלין אותה לשער המזרח לשער נקנור ששם מטהרין את הילדות ואת המצורעין ומשקין את הסוטות, כהן היה מביא פיילי של הרם ונתן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור, נכנס להיכל ופנה לימינו, מקום היה שם אמה על אמה והטבלא של שיש שם וטבעת קבועה בה ומגביהה ונוטל עפר מתחתיה ונוטל עפר מתחתיה ונותן על המים, שנאמר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, והיה כותב את המגלה ואם לא שכב איש אותך וגו', מכאן שנו רז"ל שפותחין בדיני נפשות בתחלה לזכות, ועוד כתיב ואת כי שטית וגו' יתן ה' אותך לאלה וגו', וכן שלמה אמר את אשר יחטא איש לרעהו וגו' ואתה תשמע השמים וגו'. ואם לא נטמאה וגו' ואם היתה טמאה לא היתה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידין, והכהן אומר הוציאוה שלא תטמא את העזרה, וכשם שהמים בודקים את האשה כך המים בודקים את האיש שנאמר ובאו ובאו. וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שנאמר ונטמאה ונטמאה. אבל אם שתתה ונמצאת טהורה אם היתה עקרה נפקדת, היתה למודה להיאת יולדת [בצער יולדת בריוה]. כעורים יולדת יפים שחורים יולדת לבנים, יולדת ארוכים נקבות יולדת זכרים שנאמר ואם לא נטמאה האשה. אמר הקב"ה למשה כתוב פרשת סוטה כדי שתהא יודעת איזה שם הכהן מוחק בשבילה והאיך היא מתפרסמת הה"ד איש איש כי תשטה אשתו. אם יש לו זכות תולין לה שנה או שנתים [או ג'] רבי (ישמעאל) [שמעון] אומר אין זכות תולה במים המרים, שאם אתה אומר כן, נמצאת מדהה [אתה את המים בפני] כל הנשים השותות ומוציא לעז על הטהורות ששתו לומר טמאות היו אלא שהזכות תולה להם, ר"מ אומר לעולם הזכות תולה במים המרים אבל אם היתה טמאה שוב אינה יולדת ואינה משבחת ומתנונת והולכת ואינה מתה אלא באותה מיתה. דכתיב שש הנה שנא ה' ושבע תובעת נפשו, רבי יוסי הגלילי אומר שבעה דברים הללו בסוטה הם אמורות. עינים רמות שהאשה הסוטה תולה עיניה לאיש אחר, וכן הוא אומר יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים. לשון שקר שהיא נואפת אם איש אחר ומתעברת ממנו [ומשקרת לבעלה] ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת, וידים שופכות דם נקי שהנואף והנואפת אין מחשבותיהם בכל שעה אלא און אימתי הם חוטאים ואומרים זה לזה [באיזה יום] באיזה מקום באיזו שעה. רגלים ממהרות לרוץ לרעה בודאי שממהרים לעשות החטא. יפיח כזבים עד שקר שאם יתפשו הם מכזבים ומשקרים ונשבעים ואומרים מסיהים היינו בדברים אחרים, ומשלח בדנים בין אחים [שכל ישראל אחים ורעים הם שנאמר למען אחי ורעי, והנואף אשת חברו הבעל שומע ושונאו ואף הנואף אינו יכול לראותו הוי משלח מדנים בין אחים] הרי שבעה דברים קשים שהסוטה עושה. אמרו רבותינו בשם רבי (חנינא) [הונא] אביו של רבי אחא הנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות. א"ל על תשעה אנו מודים (אלא על שבת) כיצד על אנכי שכל הנואף אשת חברו כופר בהקדוש ברוך הוא שנאמר כחשו בה' ויאמרו לא הוא. לא יהיה שנאמר כי ה' אלהיך אל קנא, ושתי פעמים אמור בסוטה ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, ולמה שני פעמים לפי שהוא מקנא להקדוש ב"ה ולבעלה שנאמר כי מנחת קנאות היא שהם שתי קנאות. לא תשא שהוא נואף ונשבע על שוא שלא עשה. כבר את אביך שהנואף עם הסוטה מתעברת ממנו ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת והעובר גדול ועומד ומכבד לבעלה סבור שהוא אביו ואינו אביו, ועובר בשוק ומבזה את הנואף סבור שאינו אביו והוא הביו. לא תרצה שהנואף נכנם על מנת שאם נתפס או יהרוג או יהרג. לא תנאף ודאי שהוא נואף, לא תגנוב גונב מקור חברו, וכן הוא אומר מים גנובים ימתקו וגו'. לא תענה שמעידה עדות שקר [לבעלה] ואומרת ממך אני מעוברת. לא תחמוד וגו' הפסוק כולו מגיד שהנואף חומד אשת חברו חומד כל אשר לו כיצד שכשבעלה נפטר מן העולם סבור שאותו הבן שלו וכותב לו דייתקי מכל נכסיו ומורישו כל מה שיש לו ואינו יודע שאינו בנו נמצא הנואף חומד כל מה שיש לחברו. אמרו לו לרבי חנינא הרי אמרו תשעה שבת כיצד עובר, אמר להם אף אני אומר לכם פעמים כהן ויש לו אשה כהנת (כא) וישראל נואף ובא עליה והיא ילדת ממנו סבורים בו שהוא בנו של כהן ועומד ומשמש בבית המקדש ונמצא מחלל את השבת. הרי עשרת הדברות שהסוטה עוברת עם הנואף, ועליה אמר שלמה ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים צדה בעולם הזה ולעולם הבא וחרמים החרם הזה צד בים ואינו צד ביבשה אבל האשה צדה בים וביבשה:

יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וגו' למה נאמר, לפי שנאמר נפש כי תחטא ושמעה קול אלה (כתוב ברמז תע"א). בתוך עמך ולא בזמן הזה. בתוך עמך הפרש בין אדם המתנוול במקום שמכירין לו לאדם המתנוול במקום שאין מכירין אותו. והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, יכול אף שבועת הדיינין באלה, אמרת והשביע הכהן וגו' שבועת האשה באלה ואין שבועת הדיינין באלה. מה ת"ל והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, אם השביעה בשבועה יצא אם השביעה באלה לא יצא: