וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֙רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃ (פ)
צרור המור
וחזר לומר זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו כדי לסומכו לפסוק ובבא משה. להורות שהחנוכה הראשונה היתה ביום המשח אותו באלו הקרבנות. והחנוכה השניה היתה חנוכת השכינה לדבר עם משה. כי תכלית המשכן ואלו הקרבנות לא היה אלא להוריד השכינה לתחתונים. וזהו אחרי המשח אותו. כי החנוכה הראשונה היתה ביום המשח בענין הקרבנות. והחנוכה האחרת שהיתה אחרי המשח אותו. היתה זאת ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו. וזה להורות במעלת משה שהשיג עתה בחנוכת הנשיאים מה שלא השיג עד עתה. והוא כי פעמים אחרות כשנכנס משה היה ממתין עד שבא הדיבור אליו. אבל עכשיו בבא משה וישמע את הקול. שכבר היה שם השם ממתין ומדבר. לפי שזה המקום אוה למושב לו. ואמר מדבר אליו ולא אמר מדבר. להורות על מעלת השם. כי השם היה מתדבר אליו כמי שמדבר עם עצמו ומשה היה שומע. וזהו וישמע את הקול מדבר אליו. לפי שאין כבודו של מעלה לדבר עם ההדיוט. אלא הוא מדבר עם עצמו ומשה שומע: