ילקוט שמעוני על התורה
ותתן אותה לאברם אישה, ולא לאחר. לאשה ולא לפילגש. ויבוא אל הגר ותהר, מביאה ראשונה נתעברה. אמר ר' אלעזר לעולם אין האשה מתעברת מביאה ראשונה התיבון ליה והכתיב ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. אמר ר' תנחום שלטו בעצמן והוציאו ערותן ונתעברו כמביאה שניה. אמר ר' חנינא בן פזי הקוצים הללו אינן לא נכושין ולא נחרשים ולא נזרעין ומאליהן יוצאים ומתרוממות ועולין החטים הללו כמה צער וכמה יגיעה עד שיעלו. ולמה נתעקרו האמהות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן הדא הוא דכתיב יונתי בחגוי הסלע וגו' מפני מה עקרתי אתכם בשביל הראיני את מראיך רבי חנינא בר פפא אמר כדי שיהו מתרפקות על בעליהן בנוין. ר' חייא בר אבא אמר כדי שיצאו רוב השנים בלא שעבוד ר' מאיר אומר כדי שיהנו מהן בעליהן שכל זמן שאשה מקבלת עוברין היא מתכערת ומתועבת מבעלה שכל צ' שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בתוך חופתה והיו מטרוניות באו לשאול בשלומה והיא אומרת להם צאו ושאלו בשלום של עלובה זו והגר אומרת להם שרי גברתי אין סתרה כגלויה נראית צדקת ואינה צדקת אילו היתה צדקת ראו כמה שנים לא נתעברה ואני בלילה אחת נתעברתי ושרי אומרת עם דא אנא משגחא מיסב ומיתן הלואי נסיב וניתן עם מרה. ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך ר' יודן בשם ר' יהודה בר רבי סימון חומסני אתה בדברים למה שאתה שומע בזיוני ושותק ר' אבא בר כהנא אמר יבעי דיני גביך משל לשני בני אדם שהיו חבושין בבית האסורין נמצא המלך עובר א"ל חד תבע דקיון דידי אמר אפקוניה א"ל חבריה יבעי דיני גבך אילו אמרת תבע דקיון דידן כמה דאפקך הוה מפקי לי עכשיו שאמרת דקיון דידי לך אפיק לי לא אפיק כך אמרה שרה אילו אמרת ואנו הולכים ערירים כמה דיהיב לך כן יהב לי וכדו דאמרת ואנכי הולך ערירי לך יהיב לי לא יהיב. משל לשני בני אדם שהלכו ללוות זרע מן המלך א"ל חד אשאיל לי זרע אמר המלך הבון ליה א"ל חבריה יבעי דיני גבך אילו אמרת אשאיל לן זרע כמה דיהב לך כן הוה יהב לי עכשיו דאמרת אשאיל לי לך יהב לי לא יהב הכא נמי אילו אמרת הן לנו לא נתתה זרע כמה דיהיב לך הוה יהיב לי וכדו דאמרת הן לי לא נתתה זרע לך יהיב לי לא יהיב. ר' נחמיה בשם ר' אבין אמר חימסה בפניו ורבנן אמרי ארבע מדות נאמרו בנשים גרגרניות וכו' אף אוסטטניות. חמסי עליך וכו' (כדכתוב ברמז כ"ד):
ילקוט שמעוני על התורה
דבר אחר אנכי ה' אלקיך כשעמד המקום ואמר אנכי ה' אלקיך היה ארץ חלה שנאמר ה' בצאתך משעיר וגו' ואומר הרים נזלו מפני ה' ואומר קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' יחיל וגו' קול ה' שובר ארזים קול ה' יחולל אילות עד שנתמלאו בתיהן מזיו השכינה. באותה שעה נתכנסו כל אומות העולם ובאו אצל בלעם ואמרו לו שמא מבול מביא לעולם אמר להם כבר נשבע המקום שאינו מביא מבול שנאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו'. אמרו לו שמא מבול של מים אינו מביא אבל מביא מבול של אש אמר להם לא מבול של מים ולא מבול של אש הוא מביא אלא הקב"ה רוצה ליתן תורה לעמו שנאמר ה' עוז לעמו יתן. כיון ששמעו את הדבר הזה פנו כולן והלכו איש איש למקומו. ולפיכך נתבעו אומות העולם בתורה שלא ליתן פתחון פה לאומות אלו נתבענו כבר קבלנו עלינו הרי שנתבעו ולא קבלו עליהם. ויאמר ה' מסיני בא נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם מקבלים אתם עליכם את התורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תרצח אמרו לו הוא ירושה שהוריש לנו אבינו ועל חרבך תחיה. נגלה על בני עמון ומואב אמר להם מקבלים את תורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תנאף אמרו לו והלא כולן בני מנאפים הן שנאמר ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. נגלה על בני ישמעאל אמר להם מקבלין אתם עליכם התורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תגנוב אמרו לו זו ברכה שנתן לנו אבינו שנאמר והוא יהיה פרא אדם וכתיב כי גונב גונבתי. וכשבא אצל ישראל מימינו אש דת למו פתחו כלם ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע וכן הוא אומר עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים. ר' (ישמעאל) [שמעון] בן אלעזר אומר ומה בשבע מצות שנצטוו בני נח לא יכלו לעמוד בהן על אחת כמה וכמה בכל המצות שבתורה. משל למלך שהיו לו שני אפוטרופין אחד ממונה על אוצר של כסף ושל זהב ואחד ממונה על אוצרות של תבן נחשד זה שהיה ממונה על אוצר של תבן והיה מתרעם על שלא מנו אותו על אוצר של כסף ושל זהב אמרו לו ריקה אם על אוצר של תבן נחשדת היאך יאמינו אותך על אוצר של זהב וכסף. והרי דברים קל וחומר ומה בשבע מצות שנצטוו בני נח לא יכלו לעמוד בהן על אחת כמה וכמה בכל המצות שבתורה. ומפני מה לא נתנה תורה בארץ ישראל שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר לפי שנתנה תורה בארצו לפיכך לא קבלנו עלינו.
ילקוט שמעוני על התורה
אל תצר את מואב. אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מנין שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה, דאלו בכירה דקריתיה מואב א"ל רחמנא למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא אבל צעורי ואנגריא צעריה, ואלו צעירה דקריתיה בן עמי א"ל אל תצורם ואל תתגר בם [כלל] דאפילו אנגריא וצעורי לא. רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא, אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזיל נינחמיה, אמר להו מה אית לי גבי נחמתא דבבלאי דגדופא הוא דאמרי מאי אפשר לן למעבד הא אפשר להו למעבד עבדי, אזל הוא לחודיא לגביה, א"ל מאי דכתיב ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכי מה עלתה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור למואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן, אמר ליה הקב"ה לא כשעלתה על דעתך [עלתה על דעתי] שתי פרדות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית. ומה בשביל שתי פרדות חס הקב"ה על שתי אומות גדולות של רשעים ולא החריבן, בתו של רבי אם כשרה וראויה לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה דהוה חיה. אל תצר את מואב, משל לאחד שהלוה על גדישו שיתן לו חטין לגורן, היה לבעל הגדיש שונא אחד והלך והדליק את הגדיש ובא המלוה ותפש את הלוה ואמר ליה תן לי מה שאתה חייב לי, א"ל הלוה אל די צערי שנאבד גדישי אלא באת והוספת לי צרה על צרתי, כך אמר ליה הקב"ה למשה אתמול יקדו גדישם שנאמר כי אש יצאה מחשבון ואתם באים להוסיף צרה על צרתם אל תצר את מואב. ד"א אמר ליה הקב"ה למשה סופך ליקבר בגבולן, משל לראש המדינה שבא ממדינת הים ועבדו עמו, נכנס לפונדק אחד התחיל עבדו לקלל את בעל החנות, אמר ליה אדונו כך הוא הדרך אתה נתון בתוך שלו ומקלל, כך א"ל הקב"ה למשה נקבר אתה בתוך גבולו שנאמר ויקבור אותו בגי בארץ מואב. ולמה רחם עליהם הקב"ה, לפי שמלאו את העולם בשעת הזעף, משל למדינה שנצטרכה ללחם צעקן הבריות אל השלטון, עמדו שני נחתומין והיו טוחנין כל הלילה, בקשו לעשות עיסתן כבה הנר ולא היו רואין, מה עשו בללו את העיסה ואפו אותה והוציאוה ומלאו את השוק, בא השלטון וראה הפת מעורבת קיבר אמר להם ראויין הייתם ליתן הקופיץ בצואריכם ולהחזיר אתכם בכל המדינה אבל מה אעשה לכם שמלאתם את המדינה בשעת הזעף, כך יהא שמו של הקב"ה מבורך כשנהפך סדום ועמורה לא היה שם בריה שנאמר ויהפך את הערים עמדו בנות לוט וערכו את העיסה שנאמר ותהרין שתי בנות לוט אמר להם רויין היתן כליה על מה שעשיתם ומה אעשה לכם שכונתכם למלאות עולמי. אמר רבא נכרי יורש קונהו מכלל דאית ליה יורשים. גר את הנכרי אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים אקילו רבנן גבי גר שמא יחזור לסורו. ור' חיא בר אבא אמר ר' יוחנן נכרי יורש את אביו ד"ת דכתיב כי לבני לוט נתתיה ירושה. ור' חייא מ"ט לא אמר כרבא מי כתיב כי לבני לוט נתתיה ירושה. ור' חייא מ"ט לא אמר כרבא מי כתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו. ורבא [מ"ט] לא אמר כר' חייא, משום כבוד אברהם שאני: