Quotation_auto על בראשית 42:12

ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. י"א שהוא כמו המה יביטו יראו בי. ויש אומרים למה תתראו לילך לארץ כנען למקום שבאים לקנות תבואה. פן יכירו בכם או יעלילו בכם. טוב לכם לילך למצרים. ובמדרש אמרו למה תתראו להראות עצמכם שיש לכם תבואה. אחר שכל העולם רעבים. כאומרם ז"ל אמר רב יהודה אמר רב בשם רבי כל המרעיב עצמו בשנת רעבון ניצל ממיתה משונה. שנאמר ברעב פדך ממות. פדך ברעב מבעי ליה. אלא פדאך ממות ממיתה משונה. והרצון בזה שצריך להרעיב עצמו ולא יאכל לשבעה. אלא שיחלוק מפתו שראוי לו לאכול לעניים. כמאמר שלח לחמך על פני המים ולא אמרה הלחם. ואולי אמר להם למה תתראו. כמי שיש לו תבואה ולא תשתדלו לראות מהיכן תביאו תבואה. כי אין לכם להמתין עד שתכלה הפת מן הבית. כי החכם עיניו בראשו בתחלת הדבר לראות את הנולד. ואני שמעתי כי יש שבר במצרים לכו שמה להביא תבואה. ונחיה שנקיים התבואה שבידינו ולא נמות ביני וביני שתביאו תבואה אחרת. והנכון שאמר למה תתראו. לפי שראה אותם עצלים ועצבים לפי שכמו ששמע יעקב שיש שבר במצרים כן שמעו הם. וכמו שראה אביו כן ראו הם כי לא היו חרשים ועורים. אבל נתנו אל לבם במכירת יוסף שמכרוהו לישמעאלים ההולכים להוריד מצרימה. ולכן נתעצלו ויתעצבו האנשים מאד ויאמרו איך נרד למצרים לראות אחינו שבוי ואסור בכבלי ברזל כעבד. ואם באולי לא נמצאהו שם. יהיו שם הישמעאלים אשר מכרנו אותו להם ויהיה חרפה גדולה לנו ותכסנו כלימתנו. כי יאמרו לנו שאנו בוגדים גדולים שמכרנו אחינו בשרינו. ואולי יתנו לנו כמרגלים את הארץ. ואולי יחייבו אותנו בדין המלכות. כי לכל הדתות אנו חייבים מיתה. וכזה וכזה היו מדברים אלו עם אלו עד שהיו מראים חרונם ועצבונם בפנים והיו מבוהלים ודחופים ועצלים. לפי שראו ההליכה למצרים היתה מוכרחת. ולכן אמר להם אביהם בני למה תתראו פניכם רעים ועצלים וחלשים ואתם גיבורים כאריות. רדו שמה בלי פחד ודאגה ועצלה. והוא לא ידע כי פחדו בציון חטאים. ויורה על זה מה שאמר וירדו אחי יוסף עשרה. כי למה צריך עשרה כי בשנים מהם די. ועוד למה הזכיר בכאן אחי יוסף כי ידוע הוא. אבל זה הויכוח היה ביניהם בענין שלא רצו מקצתם לילך בטענה מספקת. כי אחר שכולם היו במכירה ראוי שיהיו כולם בעונש. או יקבלו כולם הבושה. או אולי איש את רעהו יעזורו אם יצטרכו לכך. וזה היה בעון הויכוח שהיה להם כשהיו אסורים כשאמר להם שלחו מכם אחד כמו שנפרש בעז"ה. ולכן אמר וירדו אחי יוסף עשרה. כי בסבת היותם אחי יוסף ומכרוהו ירדו עשרה. ואולי הם היו רוצים להוליך לבנימן עמהם. בענין שבזכותו ינצלו או שיעזור להם. ויעקב לא רצה כי אמר פן יקראנו אסון בהם אחר שהם נעצבים וחרדים. או אולי שלא יעשו לו כמו שעשו ליוסף. ולסבת זה היו מטמינים עצמם בתוך הבאים וחשבו שכן יהיה במצרים שיטמינו עצמם. והם לא ראו כי יוסף הוא השליט לא יוכלו להתעלם. ועם מעלתו הוא עצמו היה המשביר לכל עם הארץ. בענין שאין נעלם מנגד עיניו. ולכן ויבואו אחי יוסף להשלים חלומו וישתחוו לו ארצה. וחזר לומר וירא יוסף את אחיו. לומר שמיד כשהשתחוו ראה שהיו אחיו ולא היה מאמין הדבר. ולכן חזר לראותם פעם אחרת ויכירם וידבר אתם קשות ויאמר אליהם מאין באתם. ואח"כ חזר לומר וידבר יוסף את אחיו וגומר ויאמר אליהם מרגלים אתם. ואם כן היכן הם הדברים הקשים שדבר עמהם. כי באמרו להם מאין באתם לא היו קשות. אבל זה יורה על מה שכתבתי כי אחר שהם היו מפחדים לירד למצרים פן יקראום אסון. מהצל היו מפחדים. ולכן כששאל להם מאין באתם. אמרו עלילה היא זאת כי מה לו למלך לשאול מאין באנו או להיכן הלכנו מה שלא שאל לאחרים נראה כי מגורותינו בא לנו. ולפי שהיה ספק ליוסף. שאולי כמו שהוא הכיר להם כן הכירו הם ליוסף בדיבורו שאמר מאין באתם. לכן אמר כי אחר שראה שלא הכירוהו והשיבו לו מארץ כנען. בזה ידע שהוא הכיר לאחיו והם לא הכירוהו. ולכן חזר לומר ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו בדיבורו. וכשראה כן אמר זה עת לשחוק ולזכור חלומותי. בענין שיתקיימו מכל וכל. ויאמר להם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם. כלומר סוד וסתר הארץ באתם לראות. כי ערוה נופלת על דבר שראוי להסתר כמו ערות אביך לא תגלה. והם אמרו שלא היו מרגלים. ונתנו טעם לדבריהם ואמרו כולנו בני איש אחד ולא יצאנו כולנו מרשותו לרגל את הארץ. אחר שהוא מיוחד תמים בדרכיו. ואמר להם לא כי ערות הארץ באתם לראות וזאת איננה ראיה. כי אולי יצאתם שלא ברשותו ויש צדיק מוליד רשע. והם אמרו י"ב אנחנו. זאת התשובה אינה ראיה יותר מהראשונה. אבל הרצון בזה שהחזיקו עצמם בדברים הראשונים כדי להשמר מהשינוי. כי השינוי בדבר הזה הוא דבר סכנה. ולכן אמרו י"ב אנחנו בני איש מיוחד להסכים לדברים הראשונים. בארץ כנען. לקיים מה שאמרו מארץ כנען באנו לשבור אוכל. ונתנו טעם למה לא באו השנים האחרים עמהם לאמת לו דבריהם. ואמרו האחד איננו והקטן נשאר עם אבינו לשרת אותו. ואחר שהוא חי לא ישלח עשרה בנים להכניסם בסכנת המרגלים. וכשלא מצא יוסף שינוי בדבריהם. החזיק בדבריו לומר מרגלים. כי לא דברתם נכונה. ואין זאת ראיה שאתם כנים. כי אולי יצאתם שלא ברשותו. בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה. וכוונתו לא היתה להשבע לשקר. כי מי שנתן לו כל הכבוד הזה. אבל יוסף חשב מחשבת אמת. כשראה כל אחיו שאמרו שבאו לשבור אוכל. אמר איך איפשר שכולם כמו שמכרוני. באו לשבור אוכל. כי די בשנים מהם. אלא שיצאו לבקש אחיהם בטענת לשבור אוכל והיא כוזבת. ולכן אמר להם לבקש ולראות אי בהסתר באתם כמרגלים שבאו לרגל ולגלות איזה דבר. ולכן כשא"ל (בשאר) בני איש אחד. לא האמין להם אחר שבאו כולם ביחד. וזהו מה שאמר על תשובתם לא כי ערות הארץ סוד וסתר הארץ. או סוד וסתר אדון הארץ באתם לראות. ובאמרם שנים עשר והאחד איננו החזיק בדברו. ואמר הוא אשר דברתי שבאתם לבקש אותו אחד שנאבד מכם. אחר שבאתם כלכם ביחד. ולפי שלא ראה אתם לבנימן רצה לידע ממנו. כי אולי עשו לו כאשר עשו ליוסף. ולכן אמר בזאת תבחנו חי פרעה כי אם בבא אחיכם הקטן. וזה יהיה לאות עליכם. ואם לא תביאוהו חי פרעה כי מרגלים אתם כי לבקש איזה סוד וסתר באתם. ושבועתו היתה אמיתית כי חשב שבאו לבקש אותו. והשבועה היתה אמיתית שלא יצאו כולם וזהו שלחו מכם אחד. ואמר להם שאינו איש מצרי כי אין יראת אלהים במקום ההוא. אבל את האלהים אני ירא. ואם האמת שבאתם לשבור אוכל לטפכם אחיכם אחד יאסר והנשארים יביאו שבר רעבון בתיהם. ואת אחיכם הקטן תביאו אלי כי זאת היתה כוונתו. ואולי אמר את האלהים אני ירא אע"פ שנשבעתי באפי בחי המלך אם תצאו מזה יש בשבועה הזאת סכנת נפשות ועל סכנה לא חלה השבועה. ויראת אלהים יקרה היא בעיני מהשבועה. ועכ"ז יש לשאול מה טעם אמר בראשונה שלחו מכם אחד. ואח"כ אמר אחיכם אחד יאסר. ואחר שאמר אחיכם אחד יאסר. למה לקח הוא מאתם את שמעון ולא הניח הדבר בבחירתם. ועוד מהו שאמר ויעשו כן. וי"א כי כשאמר להם יוסף את האלהים אני ירא ודיבר להם דברים טובים דברי ניחומים והיה חומל עליהם ועל טפם שלא ימותו. נשאו ק"ו בעצמם ואמרו. ומה זה שאינו מדתינו הוא ירא אלהים. ואף על פי שדבר אתנו קשות ואסף אותנו אל משמר עכשיו הוא מתחרט ואומר שהוא ירא אלהים. כ"ש אנחנו שיש לנו להתחרט מעונותינו ולחזור לשם ולירא מלפניו ולעשות כמו שהוא עשה. וזהו ויעשו כן שאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו ונתחרטנו מעונותינו וזהו דרך הלצה. כי פירוש ויעשו כן שהסכימו לעשות דברו. לפי שהיו דבריו על נכון. אבל כשאמר שלחו מכם אחד. לא אמר ויעשו כן. לפי שלא הסכימו לדבריו והיו אונסים. ולכן אסף אותם אל משמר שלשה ימים. ועכ"ז לא הסכימו בזה לפי שכל אחד היה רוצה לילך כדי לפטור עצמו. ולכן חזר ואמר להם זאת עשו וחיו את האלהים אני ירא. כי מה שאמרתי אליכם בראשונה אינו מן הדין כי כל אחד יאמר אני אלך. אבל אם כנים אתם אין לכם לפחוד וישאר אחד מכם. וכשתביאו אחיכם הקטן את אחיכם אתן לכם. וכשראו דבריו על נכון אמר ויעשו כן. לומר שהיו רוצים לעשות כאשר אמר והתחילו לדבר בזה לראות מי הוא זה שישאר. ואולי היו אומרים שמי שנמצא אשם בדבר יוסף הוא ראוי שישאר. ואז אמרו כולם אבל אשמים אנחנו על אחינו. כלומר לא תאמר כן כי כולנו אשמים וחייבים בשוה. אחר שראינו צרת נפשו בהתחננו. ולכן השם מודד לנו מדה כנגד מדה שאנו צועקים ואין אנו נענים כמו שהתחנן אחינו אלינו ולא שמענו אליו. וע"כ באה אלינו הצרה הזאת. וראוי לנו להצדיק דין שמים ולהסכים באיש אחד ממנו שישאר ואז אמר ראובן הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד. ולא תאמרו שכולנו חייבים ואשמים. כי אני לא חטאתי בזה. ורצה להודיעם כי חטא אחר היה בכאן זולת הנער. כי אם לא היה בכאן אלא חטא הנער אני לא חטאתי בזה. אבל מחיתי בידיכם ולא שמעתם. ועכ"ז אני רואה שגם דמו נדרש ממני ומכם. באופן שאני אומר כי חטא אחר יש כאן. וגם דמו של אותו עון נדרש כמו דם הנער. באופן שלא הסכימו מי הוא שישאר. ואולי ראובן אמר זה לפי שכולם היו מסכימים שישאר הוא אחר שהוא בכור. וכמו שמתחילין ממנו בגדולה כך מתחילין ממנו בפורענות. ולכן אמר להם איני רוצה בכך אחר שמחיתי בידכם ולא שמעתם. וראוי היה לכם לשמוע דברי כפי דין התורה. ולא די שלא שמעתם בקולי אלא שגם דמו תדרשו ממני להשאר בבית האסורים. וכששמע יוסף שלא היה הסכמה ביניהם לא רצה להניח אליהם בבחירתם:

מנין לעדה [שהיא] עשרה נאמר כאן עדה ונאמיר להלן עד מתי לעדה הרעה מה עדה שנאמר להלן י' אף כאן י'. א"ר סימון נאמר כאן תוך ונאמר להלן תוך מה תוך שנאמר להלן י' אף כאן י'. א"ר יוסי בר אבין אם בתוך הבאים אפילו עד כמה. אלא נאמר כאן בני ישראל ונאמר להלן בני ישראל מה להלן י' אף כאן י'. א"ר סימון [בשם רבי] יהושע בן לוי ור' יוסי בן שאול בשם ר' אמי תינוק עושין אותו סניף לעשרה. והתניא אין מדקדקין בקטן א"ר אסי ואי תימא ר' סימון לשני קטנים נצרכה. אחד ספק ואחד קטן עושין את הספק עקר ואת הקטן סניף. תני קטן וספר תורה עושין אותו סניף. ר' יהודה בן פזי בשם רבי אסי היו תשעה נראין כעשרה עושין אותו סניף. מה עביד מסויימת אלא אפילו קטן ביניהן. רבי ברכיה ורבי יעקב בר זבדי בעא קומי ר' סימון כשם שעושין אותו סניף לעשרה כך עושין אותו סניף לשלשה מה אם תמן שאומרים את השם עושין אותו סניף הכא לא כל שכן. א"ל הדא היא ולא כל שכן להלן שהוא מכיר את השם עושין אותו סניף כאן שאין מזכיר את השם אין עושין אותו סניף הדא אמרה לברכת המזון עושין אותו סניף. לתפלה ולקריאת שמע אין עושין אותו סניף עד שיביא שתי שערות. א"ר יוסי כמה זימנין אכלית עם אבא תחליפא ועם ר' חנינא בר סיסי חביבי ולא זמינו עלי עד שהבאתי שתי שערות. עד מתי יהא קורא א"ר איתפלגון חבריא ר' הונא ור' יהדה תרויהון בשם שמואל. חד אמר עד שיהא יודע לברך וחד אמר עד שיהא יודע טיב ברכה. בעון קומי שמואל בר שילת תשעה אכלו פת וחד ירק [מהו] א"ל מזמנין עליו. ח' פת וז' ירק מזמנין עליו ז' פת וג' ירק מזמנין. ו' פת וד' ירק מזמנין. ר' אבינה בעא מחצה פת ומחצה ירק (מהו) א"ר זעירא עד דאנא תמן בעי נשאלינה וצרו לי מינך דלאו שאלתינה. ר' ירמיה בעא דין דאכל ירק מהו מזמנא עלוהי. תניא שלש מאות נזירין עלו בימי שמעון בן שטח ובקשו להקריב ט' מאה קרבנות מאה וחמשים מצא להן פתח מאה וחמשים לא מצא להן פתח. סליק לגבי ינאי מלכא א"ל תלת מאה נזירין אינון ואינון בעיין ט' מאה קרבנין ולית להון הב להון מן דידך פלגא ואנא יהיב להון מן דידי פלגא ויזלון ויקריבון יהיב להון ינאי ועבד להון. אזלו ואמרו לישנא בישא לינאי מלכא על שמעון בן שטח. תהוי ידיע דכל מה דקרבון מדידיך קרבון ברם איהו לא יהב מן דידיה כלום שמע וערק. בתר יומין אתין הלין פרסאי נגסין על פתוראי דינאי מלכא. אמרין ליה אנן נהירין דהוה הכא חד סב והוה אמר לן מילא דחכמה א"ל לאחתיה שלח אייתי יתיה אמר ליה הב לי מילא ושלח ליה עזקתך והוא אתא. יהב ליה מילא אתא יתיב ליה בין מלכא למלכתא א"ל מהו כדין א"ל דכן כתוב בספר בן סירא סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך. א"ל ולמה אפליתא בי א"ל ח"ו לא אפלית בך אלא את יהבת מן מה דהוה לך ואנא יהבית מן מה דהוה לי דכתיב כי בצל החכמה בצל הכסף. א"ל ולמה לא אמרת לי א"ל אלו אמרתי לך לא הוית עבד. א"ל ולמה ערקת א"ל דכתיב חבי כמעט רגע עד יבר זעם. מזג ליה כסא א"ל ליברך א"ל ניבריך על המזון שאכל ינאי ומסיביו א"ל מן יומי לא שמעית מינך הדא מלתא. א"ל מה את בעי מימר נברך על המזון שלא אכלתי. מזג ליה כסא תנינא אמר נברך על המזון שאכלנו משלו. א"ר יוחנן חלוקים עליו חבריו על שמעון בן שטח. ר' ירמיה אמר על הראשונה. ר' אבא אמר על השניה. מחלפא שיטתיה דר' ירמיה תמן צריכא ליה והכא פשיטא ליה מה צריכא ליה כדרבנן ומה פשיטא ליה כדרשב"ג דתני רשב"ג עלה והסב וטבל עמהן אף על פי שלא אכל מן הדגן כזית מזמנין עליו וכדברי חכמים. ר' יעקב בר אחא אמר לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן. תנא שנים פת ואחד ירק מזמנין עליו ומאן תניתה רשב"ג. וירדו אחי יוסף עשרה היה ראוי למקרא לומר וירדו בני יעקב מהו אחי יוסף אלא בתחלה לא נהגו בו אחוה אלא מכרוהו לערבים ולבסוף נתחרטו. בכל יום אומרים אימתי נבקר עליו נביאהו אצל אביו. וכשאמר להם רדו למצרים נתנו כולם עיניהם לנהוג בו מנהג אחוה. כתיב מונע בר יקבוהו לאום זה פרעה הרשע שגנז התבואה בשני רעבון ולא בקש למכור. וברכה לראש משביר זה יוסף הצדיק שזן את כל העולם כולו בשני רעבון ונהג את כל העולם כולו כרועה שמנהיג צאנו במרעה טוב ובמישור ועליו אמר דוד רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. כשבא רעב בימי דוד היה מבקש רחמים לפני הקב"ה רבש"ע נהוג את צאנך כיוסף שנהג את העולם וזן אותן בשני רעבון שכיון שחזק הרעב באו המצרים אצלו א"ל תן לנו לחם א"ל אלוה שלי אינו זן את המצרים אלא לכו ומולו את עצמכם הלכו אצל פרעה והיו צועקים לפניו שנאמר ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם א"ל לכו אל יוסף. א"ל כבר הלכנו אצלו והוא מדבר עמנו דברים יתרים. ומה מדבר עמכם דברים שאין לספרן א"ל אף על פי כן מהו מדבר עמכם אמר לכו מולו את עצמכם ולא כך אמרנו לך מתחלה עבד הוא ואין דרכו של עבד לנהוג מלכות עלינו. א"ל שוטים לא כרוז יוצא מלפניו כל אותן שנים של שובע רעב בא ולמה לא הנחתם תבואה של שנה ושל שתים ושל שלש. באותה שעה היו בוכים ואומרים לו אף התבואה הרקיבה. א"ל ולא נשתייר קמח מאתמול א"ל אף לחם שהיה לנו בסל הרקיב. א"ל שוטים אם על התבואה הוא גוזר ומרקבת שמא יגזור עלינו ויהרגנו א"ל אפילו אומר לכם חתכו מבשרכם והאכילו לנעמיות תשמעו לו כל אשר יאמר לכם תעשו. והרעב היה על כל הארץ אין כתיב כאן אלא על כל פני הארץ לא התחיל הרעב תחלה אלא בעשירים שאין פנים האמור כאן אלא עשירים כשאדם עשיר יש לו פנים שמחים לראות את חבירו. וכיון שהוא עני אין לו פנים שהוא מתבייש מחבירו. א"ר יהודה ברבי [סימון] אף יוסף היה יודע שאחיו יורדין למצרים מה עשה הושיב שומרין על עשרה פתחים א"ל כל מי שנכנס בפתח כתבו שמו והביאו לפני. זה קורא ראובן בן יעקב וזה קורא שמעון בן יעקב וכן כל אחד ואחד א"ל יוסף חתמו כל האוצרות ופתחו אחד ונתן שמותן לאותו שהיה ממונה על אותו אוצר. א"ל לכשיבואו בני אדם הללו ליקח אוכל תפסום ושגרום לפני. הלכו כמה ימים ולא באו. שגר עליהם לשוק ונתן סימנים עליהם ואמר להם אם תראום תפסום הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות וכי מה מלאכתן בשוק של זונות אלא אמרו מפני שיוסף יפה תואר הושיבוהו בקובה של זונות מיד תפסום והביאום לפני יוסף שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ. ד"א ויוסף הוא השליט שלש גזרות גזר יוסף. שלא יכנס בה עבד ויקח בר. ושלא יכנס אדם בשני חמורים. שלא יכנס אדם עד שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקנו והוה תמן מנשה קמיה ומקבל פתקין. אמרין ניעול וניחמיה אי אשכחון יתיה טעין לן במדוי במכסא הא טב. ואי לאו בצפרא ניחמי מה אנן עבדין. וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם שנעשה להם כנכרי. נטל את הגביע והי מקיש עליו ואומר להם מרגלים אתם אמרו כנים אנחנו. א"ל ואם כנים אתם למה לא נכנסתם כולם בפתח אחד א"ל כבר צונו אבא א"ל מה טיבכם בשוק של זונות א"ל אבידה אבדה לנו ואנו מבקרין עליהו אמרנו שמא מוצאין אותה בתוכה. א"ל רואה אני בגביע שבידי ששנים מכם החריבו כרך גדול שבשכם ואחד מכרתם לערביים. מיד נזדעזעו. א"ל שנים עשר אחים אנחנו א"ל והיכן הן שנים מכם א"ל אחד מת ואחד אצל אבינו. א"ל לכו והביאו אותו אלי. הלכו אצל אביהם א"ל כך ספר לנו האיש כך ציער אותנו אמר לנו מרגלים אתם ואמר לנו הביאו את אחיכם הקטן א"ל יעקב ושמעון היכן הוא א"ל תפסו עלינו א"ל הוספתם לי יגון על יגון שנאמר ויאמר אליהם יעקב אביהם אותי שכלתם וגו'. ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית א"ל מה נשתנו בניך מבני. א"ל יהודה המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית וכיון שכלתה א"ל יהודה אבא אם הולך בנימין עמנו ספק נתפס ספק אינו נתפס ואם אינו הולך עמנו כולנו מתים ברעב מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי אמר מי ערב בו א"ל אנכי אערבנו מיד שלחו עמהם וכיון שנשא יוסף את עיניו וראה את בנימין שמח מפני שהיה דומה לאמו. מרי בר איסק אתא ליה אח מבי חוזאי א"ל לא ידענא לך אתא לקמיה דרב חסדא א"ל שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו וגו' מלמד שיצא בלא חתימת זקן א"ל זיל אייתי סהדי דאחוה את א"ל אית לי סהדי ומסתפי מניה דגברא אלמא הוא א"ל לדידיה זיל אייתי את סהדי דלאו אחוך הוא א"ל דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה א"ל הכי דנינא לך ולכל אלמי חברך סוף סוף אייתי סהדי ואסהידו ביה דאחוה הוא א"ל זיל פלוג ליה א"ל ליפלוג לי נמי מפרדס ובוסתני דשתל אמר ליה שפיר קאמר לך דתנן הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים הנכסים השבח לאמצע. מי דמי התם גדולים גבי קטנים ידעי וקא מחלי הכא מי ידע דמחיל. איגלגל מילתא ומטא לקמיה דר' אמי א"ל גדולה מזו אמרו שמין להם כאריס השתא דידיה נמי לא יהבינן ליה. אהדרוה לקמיה דרב חסדא א"ל מי דמי התם ברשות נחית הכא לאו ברשות נחית ועוד קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. אהדרוה לקמיה דר' אמי אמר לא סיימוה קמאי דקטן היה. רבי לוי אמר ויכר יוסף את אחיו בשעה שנפלו הם בידו. והם לא הכירוהו בשעה שנפל הוא בידן. כולנו בני איש אחד נחנו נצנצה בהן רוח הקודש ואמרו את ואנו בנוי דחד גבר. ויאמר לא כי ערות הארץ באתם לראות כשם שאברים לאדם כך אברים לארץ. ראש עפרות תבל. וכסה את עין הארץ. ותפתח הארץ את פיה. ארץ אוכלת יושביה. ומתחת זרועות עולם. הנה רחבת ידים. ויניקהו דבש מסלע. ישבי על טבור הארץ. כי ערות הארץ באתם לראות. והארץ לעולם עומדת: