Quotation_auto על בראשית 42:15

ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. י"א שהוא כמו המה יביטו יראו בי. ויש אומרים למה תתראו לילך לארץ כנען למקום שבאים לקנות תבואה. פן יכירו בכם או יעלילו בכם. טוב לכם לילך למצרים. ובמדרש אמרו למה תתראו להראות עצמכם שיש לכם תבואה. אחר שכל העולם רעבים. כאומרם ז"ל אמר רב יהודה אמר רב בשם רבי כל המרעיב עצמו בשנת רעבון ניצל ממיתה משונה. שנאמר ברעב פדך ממות. פדך ברעב מבעי ליה. אלא פדאך ממות ממיתה משונה. והרצון בזה שצריך להרעיב עצמו ולא יאכל לשבעה. אלא שיחלוק מפתו שראוי לו לאכול לעניים. כמאמר שלח לחמך על פני המים ולא אמרה הלחם. ואולי אמר להם למה תתראו. כמי שיש לו תבואה ולא תשתדלו לראות מהיכן תביאו תבואה. כי אין לכם להמתין עד שתכלה הפת מן הבית. כי החכם עיניו בראשו בתחלת הדבר לראות את הנולד. ואני שמעתי כי יש שבר במצרים לכו שמה להביא תבואה. ונחיה שנקיים התבואה שבידינו ולא נמות ביני וביני שתביאו תבואה אחרת. והנכון שאמר למה תתראו. לפי שראה אותם עצלים ועצבים לפי שכמו ששמע יעקב שיש שבר במצרים כן שמעו הם. וכמו שראה אביו כן ראו הם כי לא היו חרשים ועורים. אבל נתנו אל לבם במכירת יוסף שמכרוהו לישמעאלים ההולכים להוריד מצרימה. ולכן נתעצלו ויתעצבו האנשים מאד ויאמרו איך נרד למצרים לראות אחינו שבוי ואסור בכבלי ברזל כעבד. ואם באולי לא נמצאהו שם. יהיו שם הישמעאלים אשר מכרנו אותו להם ויהיה חרפה גדולה לנו ותכסנו כלימתנו. כי יאמרו לנו שאנו בוגדים גדולים שמכרנו אחינו בשרינו. ואולי יתנו לנו כמרגלים את הארץ. ואולי יחייבו אותנו בדין המלכות. כי לכל הדתות אנו חייבים מיתה. וכזה וכזה היו מדברים אלו עם אלו עד שהיו מראים חרונם ועצבונם בפנים והיו מבוהלים ודחופים ועצלים. לפי שראו ההליכה למצרים היתה מוכרחת. ולכן אמר להם אביהם בני למה תתראו פניכם רעים ועצלים וחלשים ואתם גיבורים כאריות. רדו שמה בלי פחד ודאגה ועצלה. והוא לא ידע כי פחדו בציון חטאים. ויורה על זה מה שאמר וירדו אחי יוסף עשרה. כי למה צריך עשרה כי בשנים מהם די. ועוד למה הזכיר בכאן אחי יוסף כי ידוע הוא. אבל זה הויכוח היה ביניהם בענין שלא רצו מקצתם לילך בטענה מספקת. כי אחר שכולם היו במכירה ראוי שיהיו כולם בעונש. או יקבלו כולם הבושה. או אולי איש את רעהו יעזורו אם יצטרכו לכך. וזה היה בעון הויכוח שהיה להם כשהיו אסורים כשאמר להם שלחו מכם אחד כמו שנפרש בעז"ה. ולכן אמר וירדו אחי יוסף עשרה. כי בסבת היותם אחי יוסף ומכרוהו ירדו עשרה. ואולי הם היו רוצים להוליך לבנימן עמהם. בענין שבזכותו ינצלו או שיעזור להם. ויעקב לא רצה כי אמר פן יקראנו אסון בהם אחר שהם נעצבים וחרדים. או אולי שלא יעשו לו כמו שעשו ליוסף. ולסבת זה היו מטמינים עצמם בתוך הבאים וחשבו שכן יהיה במצרים שיטמינו עצמם. והם לא ראו כי יוסף הוא השליט לא יוכלו להתעלם. ועם מעלתו הוא עצמו היה המשביר לכל עם הארץ. בענין שאין נעלם מנגד עיניו. ולכן ויבואו אחי יוסף להשלים חלומו וישתחוו לו ארצה. וחזר לומר וירא יוסף את אחיו. לומר שמיד כשהשתחוו ראה שהיו אחיו ולא היה מאמין הדבר. ולכן חזר לראותם פעם אחרת ויכירם וידבר אתם קשות ויאמר אליהם מאין באתם. ואח"כ חזר לומר וידבר יוסף את אחיו וגומר ויאמר אליהם מרגלים אתם. ואם כן היכן הם הדברים הקשים שדבר עמהם. כי באמרו להם מאין באתם לא היו קשות. אבל זה יורה על מה שכתבתי כי אחר שהם היו מפחדים לירד למצרים פן יקראום אסון. מהצל היו מפחדים. ולכן כששאל להם מאין באתם. אמרו עלילה היא זאת כי מה לו למלך לשאול מאין באנו או להיכן הלכנו מה שלא שאל לאחרים נראה כי מגורותינו בא לנו. ולפי שהיה ספק ליוסף. שאולי כמו שהוא הכיר להם כן הכירו הם ליוסף בדיבורו שאמר מאין באתם. לכן אמר כי אחר שראה שלא הכירוהו והשיבו לו מארץ כנען. בזה ידע שהוא הכיר לאחיו והם לא הכירוהו. ולכן חזר לומר ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו בדיבורו. וכשראה כן אמר זה עת לשחוק ולזכור חלומותי. בענין שיתקיימו מכל וכל. ויאמר להם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם. כלומר סוד וסתר הארץ באתם לראות. כי ערוה נופלת על דבר שראוי להסתר כמו ערות אביך לא תגלה. והם אמרו שלא היו מרגלים. ונתנו טעם לדבריהם ואמרו כולנו בני איש אחד ולא יצאנו כולנו מרשותו לרגל את הארץ. אחר שהוא מיוחד תמים בדרכיו. ואמר להם לא כי ערות הארץ באתם לראות וזאת איננה ראיה. כי אולי יצאתם שלא ברשותו ויש צדיק מוליד רשע. והם אמרו י"ב אנחנו. זאת התשובה אינה ראיה יותר מהראשונה. אבל הרצון בזה שהחזיקו עצמם בדברים הראשונים כדי להשמר מהשינוי. כי השינוי בדבר הזה הוא דבר סכנה. ולכן אמרו י"ב אנחנו בני איש מיוחד להסכים לדברים הראשונים. בארץ כנען. לקיים מה שאמרו מארץ כנען באנו לשבור אוכל. ונתנו טעם למה לא באו השנים האחרים עמהם לאמת לו דבריהם. ואמרו האחד איננו והקטן נשאר עם אבינו לשרת אותו. ואחר שהוא חי לא ישלח עשרה בנים להכניסם בסכנת המרגלים. וכשלא מצא יוסף שינוי בדבריהם. החזיק בדבריו לומר מרגלים. כי לא דברתם נכונה. ואין זאת ראיה שאתם כנים. כי אולי יצאתם שלא ברשותו. בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה. וכוונתו לא היתה להשבע לשקר. כי מי שנתן לו כל הכבוד הזה. אבל יוסף חשב מחשבת אמת. כשראה כל אחיו שאמרו שבאו לשבור אוכל. אמר איך איפשר שכולם כמו שמכרוני. באו לשבור אוכל. כי די בשנים מהם. אלא שיצאו לבקש אחיהם בטענת לשבור אוכל והיא כוזבת. ולכן אמר להם לבקש ולראות אי בהסתר באתם כמרגלים שבאו לרגל ולגלות איזה דבר. ולכן כשא"ל (בשאר) בני איש אחד. לא האמין להם אחר שבאו כולם ביחד. וזהו מה שאמר על תשובתם לא כי ערות הארץ סוד וסתר הארץ. או סוד וסתר אדון הארץ באתם לראות. ובאמרם שנים עשר והאחד איננו החזיק בדברו. ואמר הוא אשר דברתי שבאתם לבקש אותו אחד שנאבד מכם. אחר שבאתם כלכם ביחד. ולפי שלא ראה אתם לבנימן רצה לידע ממנו. כי אולי עשו לו כאשר עשו ליוסף. ולכן אמר בזאת תבחנו חי פרעה כי אם בבא אחיכם הקטן. וזה יהיה לאות עליכם. ואם לא תביאוהו חי פרעה כי מרגלים אתם כי לבקש איזה סוד וסתר באתם. ושבועתו היתה אמיתית כי חשב שבאו לבקש אותו. והשבועה היתה אמיתית שלא יצאו כולם וזהו שלחו מכם אחד. ואמר להם שאינו איש מצרי כי אין יראת אלהים במקום ההוא. אבל את האלהים אני ירא. ואם האמת שבאתם לשבור אוכל לטפכם אחיכם אחד יאסר והנשארים יביאו שבר רעבון בתיהם. ואת אחיכם הקטן תביאו אלי כי זאת היתה כוונתו. ואולי אמר את האלהים אני ירא אע"פ שנשבעתי באפי בחי המלך אם תצאו מזה יש בשבועה הזאת סכנת נפשות ועל סכנה לא חלה השבועה. ויראת אלהים יקרה היא בעיני מהשבועה. ועכ"ז יש לשאול מה טעם אמר בראשונה שלחו מכם אחד. ואח"כ אמר אחיכם אחד יאסר. ואחר שאמר אחיכם אחד יאסר. למה לקח הוא מאתם את שמעון ולא הניח הדבר בבחירתם. ועוד מהו שאמר ויעשו כן. וי"א כי כשאמר להם יוסף את האלהים אני ירא ודיבר להם דברים טובים דברי ניחומים והיה חומל עליהם ועל טפם שלא ימותו. נשאו ק"ו בעצמם ואמרו. ומה זה שאינו מדתינו הוא ירא אלהים. ואף על פי שדבר אתנו קשות ואסף אותנו אל משמר עכשיו הוא מתחרט ואומר שהוא ירא אלהים. כ"ש אנחנו שיש לנו להתחרט מעונותינו ולחזור לשם ולירא מלפניו ולעשות כמו שהוא עשה. וזהו ויעשו כן שאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו ונתחרטנו מעונותינו וזהו דרך הלצה. כי פירוש ויעשו כן שהסכימו לעשות דברו. לפי שהיו דבריו על נכון. אבל כשאמר שלחו מכם אחד. לא אמר ויעשו כן. לפי שלא הסכימו לדבריו והיו אונסים. ולכן אסף אותם אל משמר שלשה ימים. ועכ"ז לא הסכימו בזה לפי שכל אחד היה רוצה לילך כדי לפטור עצמו. ולכן חזר ואמר להם זאת עשו וחיו את האלהים אני ירא. כי מה שאמרתי אליכם בראשונה אינו מן הדין כי כל אחד יאמר אני אלך. אבל אם כנים אתם אין לכם לפחוד וישאר אחד מכם. וכשתביאו אחיכם הקטן את אחיכם אתן לכם. וכשראו דבריו על נכון אמר ויעשו כן. לומר שהיו רוצים לעשות כאשר אמר והתחילו לדבר בזה לראות מי הוא זה שישאר. ואולי היו אומרים שמי שנמצא אשם בדבר יוסף הוא ראוי שישאר. ואז אמרו כולם אבל אשמים אנחנו על אחינו. כלומר לא תאמר כן כי כולנו אשמים וחייבים בשוה. אחר שראינו צרת נפשו בהתחננו. ולכן השם מודד לנו מדה כנגד מדה שאנו צועקים ואין אנו נענים כמו שהתחנן אחינו אלינו ולא שמענו אליו. וע"כ באה אלינו הצרה הזאת. וראוי לנו להצדיק דין שמים ולהסכים באיש אחד ממנו שישאר ואז אמר ראובן הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד. ולא תאמרו שכולנו חייבים ואשמים. כי אני לא חטאתי בזה. ורצה להודיעם כי חטא אחר היה בכאן זולת הנער. כי אם לא היה בכאן אלא חטא הנער אני לא חטאתי בזה. אבל מחיתי בידיכם ולא שמעתם. ועכ"ז אני רואה שגם דמו נדרש ממני ומכם. באופן שאני אומר כי חטא אחר יש כאן. וגם דמו של אותו עון נדרש כמו דם הנער. באופן שלא הסכימו מי הוא שישאר. ואולי ראובן אמר זה לפי שכולם היו מסכימים שישאר הוא אחר שהוא בכור. וכמו שמתחילין ממנו בגדולה כך מתחילין ממנו בפורענות. ולכן אמר להם איני רוצה בכך אחר שמחיתי בידכם ולא שמעתם. וראוי היה לכם לשמוע דברי כפי דין התורה. ולא די שלא שמעתם בקולי אלא שגם דמו תדרשו ממני להשאר בבית האסורים. וכששמע יוסף שלא היה הסכמה ביניהם לא רצה להניח אליהם בבחירתם:

ויאמרו שנים עשר עבדיך א"ל אן אינך א"ל זבנן יתיה. א"ל בכמה זבנתון יתיה א"ל בחמש סלעים. ואי אתי בר נש ואמר לכון יהבו לי ה' סלעים ואנא יהיב יתיה לכון אתון עבדין א"ל אין. ואי אמר לכון ברנש יהבון לי בכפלא ואנא יהיב יתיה לכון אתון עבדין א"ל אין. אי אמר לכון בר נש אפילו אתון יהבון לי כמה לית אנא יהיב לכון מה אתון עבדין. אמרו לו על מנת כן נחתינן או למיקטיל או למקטלא. אמר להם הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה בשעה שהיה נשבע לשקר היה אומר חי פרעה. משל לגדי שברח מן המרעה ונכנס לו אצל אשה אלמנה וכסתה עליו סדין אתון בעיין גבה אמרין כן תהוי ההיא איתתא כלה מן הדין בשרא דלא ידענא ביה כך חי פרעה אם תצאו מזה. ויאמר אלהם יוסף ביום השלישי אין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה יותר משלשה ימים ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו לשון דרומאי הוא אבל ברם. אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה רואה את אחיו מוכרין אותו ושותק אלא מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו. ויען ראובן אותם לאמר גם דמו הנה נדרש דמו ודם זקן. והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם זה מנשה. ויסב מעליהם ויבך ויקח את שמעון אמר יוסף בדעתו אם אני מכניס שמעון ולוי שמא יקפידו שבטים על לוי שהוא חכם וכהן גדול ויעשו למצרים כמו שעשה לשכם. אלא הריני מכניס לשמעון שאין מחבבין לו [כל] כך וילכו אצל אביהם כיון שבקש אותו לתפסו רצו השבטים לסייעו א"ל שמעון איני רוצה שתסייעוני. שלח יוסף לפרעה ואמר שגר ע' גבורים שמצאתי אנשים ואני רוצה להכניסם בבית האסורים וכיון שבאו א"ל טלו השלשלאות הללו ותנו בצוארו והשבטים מרחוק כיון שקרבו אצל שמון נתן עליהם בקולו ונפלו כולן לפניו ונשברו שניהן. היה עומד מנשה אצל אביו אמר ליה קח אותה השלשלת ושים בצוארו והכהו מכה אחת ונתנה עליו אמר שמעון מכה זו של בית אבא היא:

ויקח משה את עצמות יוסף משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול הימנו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו. תנו רבנן בוא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו שכל ישראל נתעסקו בבזה והוא נתעסק במצות שנאמר חכם לב יקח מצוות. ומנין היה יודע משה היכן יוסף קבור. אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור הלך משה אצלה אמר לה כלום את יודעת היכן יוסף קבור. אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצריים ושקעוהו בנהר נילוס כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת נילוס אמר לו יוסף יוסף הגיע העת שנשבע הקב"ה שגואל את ישראל והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה את עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו נקיים משבועה. מיד צף ארונו של יוסף ואל תתמה שהרי כתיב ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים ויצעק ויאמר וגו' אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל. והרי דברים קל וחומר ומה אלישע תלמידו של אליהו ואליהו תלמידו של משה צף מפניו. מפני משה רבינו על אחת כמה וכמה. רבי נתן אומר בקברניט של מלכים היה קבור הלך משה ועמד שם ואמר יוסף יוסף וכו' מיד נזדעזע ארונו של יוסף נטלו משה והביאו אצלו. קשו קראי אהדדי כתיב ויקח משה את עצמות יוסף וכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל (כתוב ברמז קמ"ה). אמר רב יהודה אמר רב מפני מה נקרא יוסף בחייו עצמות מפני שלא מיחה בכבוד אביו דאמרו לו עבדך עבדך ולא קאמר להו מידי. מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה שנאמר ויקבור אתו בגי. ולא על משה בלבד אמרו אלא על הצדיקים כולן שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. שלשה מחנות הם תני טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אלא אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו. עמד לו על נילוס הנהר ואמר יוסף יוסף הגיעה השעה שהקב"ה גואל את בניו השכינה מעכבת לך וישראל מעוכבין לך וענני כבוד מעוכבים לך אם מודיע אתה את עצמך הרי יפה וכו'. ויש אומרים נטל חרס וכתב עליו שם המפורש והשליך ליאור מיד צף ועלה ארונו של יוסף. והוון תמן תרין כלבים דחרשין שרון נבחין במשה. אמר משה איתון [חמון] כלבין קושטא לא נבחין וכלביא דשקרא ודחרשין נבחין. אמר רבי כלבא מלחית בלישניה ברם הכא ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו ללמדך שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. מרים המתינה למשה שעה אחת (כתוב ברמז קס"ד). ולא עוד אלא שעם יעקב עלו עבדי פרעה וזקני ביתו ועם יוסף עלו הארון והשכינה והכהנים והלוים וישראל ושבעה ענני כבוד. ולא עוד אלא שהיה ארונו של יוסף מהלך עם ארון חי העולם והיו אומות העולם אומרים להם מה טיבן של שני ארונות הללו והן אומרים זה ארונו של מת וזה ארונו של חי העולמים. והיו אומרים להן אומות העולם מה טיבו של מת מהלך עם ארון חי עולמים. והן אומרים המונח בארון זה קיים מה שכתוב בזה. בזה כתיב אנכי ה' אלקיך וביוסף כתיב התחת אלקים אנכי. בזה כתיב לא יהיה לך אלקים אחרים וביוסף כתיב את האלקים אני ירא. בזה כתיב לא תשא וביוסף כתיב חי פרעה אם תצאו. בזה כתיב זכור את יום השבת וביוסף כתיב וטבוח טבח והכן. ואין הכן אלא שבת שנאמר והיה ביום הששי והכינו. בזה כתיב כבד את אביך וביוסף כתיב ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם וגו'. בזה כתיב לא תרצח לא רצח לפוטיפרע. בזה כתיב לא תגנוב לא גנב כענין שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף וגו'. בזה כתיב לא תנאף לא נאף עם אשתו של פוטיפרע. בזה כתיב לא תחמוד לא חמד אשתו של פוטיפרע. בזה כתיב לא תענה והרי דברים קל וחומר ומה דברים של אמת לא הגיד קל וחומר של שקר. בזה כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך וכתיב וינחם אותם וידבר על לבם. בזה לא תקום ולא תטור וכתיב ואתם חשבתם עלי רעה. בזה וחי אחיך עמך וכתיב ויכלכל יוסף את אחיו. כי השבע השביע השביען שישביעו לבניהן. רבי נתן אומר מפני מה השביע את אחיו ולא השביע את בניו. אמר אם משביע אני את בני אין מצריים מניחין אותן. ואם אומרים להם אבינו העלה את אביו אומרים להם אביכם מלך היה לפיכך השביע את אחיו ולא השביע את בניו.