דברים כז:כ ציטוטים במקורות: צרור המור

יחי ראובן ואל ימות. כבר ידוע שהחוטא הוא חשוב כמת. כאומרו הנפש החוטאת היא תמות. וכאומרו יומת המת. ולפי שראובן חטא בענין בלהה עד שכמעט היה חשוב כמת. לכן אמר משה יחי ראובן. להורות שהיה חי ובעל תשובה. וכמו שכתבתי למעלה במדרש כל העם היו מרננים אחריו על אותו מעשה. עד שבא משה והודיעם שהיה נקי כשאמר ארור שוכב עם אשת אביו. עד שאמרו שבאותה שעה האירו אותיות ראובן שהיו באורים ותומים אפילות והכירו ישראל שלא חטא. ואז אמר יחי ראובן ואל ימות. אחר שלא חטא. וכל זה רמוז במאמר לאה שאמרה כי ראה ה' בעניי. שרמזה על ראובן שהיה מדוכה ומעונה מאביו ואחיו בחשבם שחטא. ואמרה כי עתה יאהבני [אישי] לרמוז על משה שנקרא איש האלהים. שהוא הודיע לישראל שלא חטא. וזהו יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות בעולם הבא. ויהי מתיו מספר. שיהיה נכלל במנין השבטים ולא יעצרנו העון. וכן רמז יחי ראובן ואל ימות. לפי שהוא גלה בראשונה בגלות תגלת פלאסר. ונראה שנשכחו כמת מלב ברוב הזמן. לזה אמר יחי ראובן ואל ימות. אלא שיעלו מגלותם ביד רמה ובגבורה גדולה ויעשו מלחמות בים וביבשה. כמו שכתוב בזוהר בפ' ויחי. ולכן אמר בכאן ויהי מתיו מספר. אנשים גדולים ראויים להיות נמנים עם הגבורים. וכן רמז יחי ראובן ואל ימות. להורות שלא יכלו שבט ראובן במחלוקת קרח ועדתו. אע"פ שנשתתפו עמו. כדכתיב ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת. ואמרו און אשתו הצילתו וזהו וראשית אוני. ועל זה אמר יחי ראובן ואל ימות בעבור המחלוקת. כי המחזיק במחלוקת חייב מיתה דכתיב ולא יהיה כקרח וכעדתו. ואם ימותו יהיו אנשים מועטים וזהו ויהי מתיו מספר. ואמר ויהי מתיו מספר ולא אמר ויהיו. לרמוז על אחדותם וייחודם בתורה בלב אחד כאיש אחד. כאומרם בארה בנו. לפי שהוא בארה של תורה. וכן ברכו יעקב שהיו גבורים בתורה כאומרו כחי וראשית אוני. ואין כח אלא מתורה כד"א גבורי כח עושי דברו. וכן משה מברכו דכתיב ויהי מתיו מספר. גבורים בתורה דכתיב בדיך מתים יחרישו. עיין בפרשת ויצא ובפ' ויחי:

אחר כך צוה אלה יעמדו לברך את העם. לפי שהוא לא היה עובר לארץ רצה לתת להם סדר הברכה והקללה. וזהו שאמר אלה יעמדו לברך את העם שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. לפי שהיו כולם בני גבירה וראויים לברכה יותר מהאחרים. ואע"פ שהיה ראוי שיהיה ראובן לצד הברכה אחר שהוא בכור וראשון לכל הדברים. לא רצה לעשות כן לסבה ידועה שנפרש בעז"ה משום מעשה בלהה. והכניס לשמעון ולוי לפי שהם אחים וכלי חמס מכרותיהם מצד הדין. לא רצה לתת להם יותר דין והעמידם על הברכה לבטל מהם חוזק הדין. שמעון הוא דין במעשה זמרי וזהו ש"ם עו"ן. לוי הוא דין כדכתיב והעבירו תער על בשרם. ולכן לא העמידם על הקללה. יהודה הוא מלך ויששכר בעל תורה. ויוסף ובנימין היה בחלקם משכן שילה וירושלם כי שם צוה ה' את הברכה. ולכן אין ראוי שיעמדו לצד שמאל. וכן שמעון העמידו על הברכה לפי שלא היה בדעתו לברכו לא רצה להעמידו על הקללה. והעמיד על הקללה ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי. לפי שהיו הד' בני השפחות רצה לתת בן גבירה אחד עם ב' בני שפחות. ונתן לזבולון עם דן ונפתלי לפי שזבולון היה עמוד התורה ומקיים ומפרנס ליששכר. וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה ולא נאמר ללומדים בה. ואחר שהוא עץ חיים. ראוי שיהיה עם אלו השנים לצד הקללה ליתן להם חיים. ולכן לא סמך זבולון אצל ראובן והעמיד לראובן עם גד ואשר. לפי שהיה בכור ביחס והיה בעל תורה כאומרו כחי וראשית אוני. ואמרו אין כח אלא תורה שנאמר גבורי כח עושי דברו. וכה"א בארה בנו אשר הגלה תגלת פלאסר וגו' ולמה נקרא שמו בארה שהיה בארה של תורה וכו'. ולכן צרף ראובן עם גד ואשר. להגין עליהם בתורתו. כמו שצירף לזבולון עם דן ונפתלי לפי שהיה מחזיק ידי התורה. וכן צרף ראובן עם גד ואשר לפי שראובן רצה להיות עם גד בחוצה לארץ שהיא ארץ טמאה וארורה ושמע לעצת גד שנאמר ויאמרו בני גד ובני ראובן. לכן צירף משה לראובן עם גד בענין הקללה. ובמדרש אמרו שהטעם שצירף משה לראובן עם המקללים. כדי להודיע לישראל שלא חטא במה שאמר וישכב את בלהה פלגש אביו. ואמרו בפסוק אז חללת יצועי עלה א"ל אביו בני אין לך רפואה עד שיבא אותו שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים. ויפרסמך שאתה נקי מגופו של מעשה ויבקש רחמים עליך על החלול. ויתיר אותך מירחוקך ויקרבך. וכיון שנמסר המעשה למשה כשבקשו ישראל להכנס לארץ. אמר משה הרי השעה שאודיע לישראל שראובן נקי מאשת אביו. מה עשה העמיד ו' שבטים לברך בהר גריזים והעמיד ו' מקללים על הר עיבל והעמיד לראובן עם המקללים. לפי שהיו ישראל אומרים על ראובן שעשה אותו מעשה דכתיב וישכב את בלהה. ידע משה שלא היו הדברים אמת כד"א פחז כמים אל תותר ומסר לו יעקב אביו המעשה. לפיכך אמר משה יעמוד ראובן עם המקללים בשביל שיאמר ארור שוכב עם אשת אביו. שהרי אמרו חכמים החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. כיון שפתח פיו שבטו של ראובן ואמרו ארור שוכב עם אשת אביו. ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי ונקי מאותו מעשה. ומתי בקש משה רחמים עליו וקרבו. בשעה שבא לברך את ישראל דכתיב יחי ראובן. מה ראה משה שהתחיל ואמר ה' מסיני בא והלא בראש הדברים היה ראוי לומר יחי ראובן. משל למלך שנכנס למדינה והיה ראש המדינה שלהם חבוש בבית האסורים. יצאו הכל לקראתו והיו משחקים ומרקדים לפניו. אמר המלך כל הקלוס הזה למה אמרו לו מפני שראש המדינה שלהם חבוש. אמר המלך גוזר אני מיד שיוציאוהו. כך היה משה שולל והולך כל הפרשה כולה ואומר וזאת הברכה. אמר לו הקב"ה למשה כל הקלוס הזה למה. אמר לו בשביל ראובן יחי ראובן. אמר לו הקב"ה ואל ימות. ובמה ידע משה וכל ישראל שהקב"ה מחל לו לראובן. אמרו שנים עשר אבנים היו על לבו של אהרן למספר שבטי ישראל דכתיב והיו על לב אהרן. והיו כולן מבהיקות חוץ משל ראובן שהיה אבנו כהה אורה. וכשראה אותה משה וכל ישראל שהיתה מבהקת ידעו שמחל לו הקב"ה והיה מן המנין. דכתיב ויהי מתיו מספר ואין מספר אלא מנין כד"א למספר שבטי ישראל שעלה במנין השבטים. ומפני מה נתרחק ראובן עד משה לפי שלא ביקש מחילה מאביו ולא פייסו ע"כ. הרי מפורש לפי המדרש טעם נכון למה צירף ראובן עם המקללים. שהוא כדי לפרסם לישראל שלא חטא באשת אביו. ושמעון היה ראוי להיות עם המקללים. אחר שהיו אחים וכלי חמס מכרותיהם ראובן ושמעון. אלא לפי שמשה לא היה בדעתו לברכו עם השבטים לכן לא רצה לצרפו עם המקללים. וכמו שאז"ל אחד עשר ארורים נכתבו כאן כנגד אחד עשר שבטים. וכנגד שבטו של שמעון לא כתב ארור לפי שלא היה בלבו לברכו. ואע"פ שתמצא בכאן י"ב ארורים עם ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. לכל השבטים יחד ולא לאחד פרטי: