Quotation_auto על דברים לב:15

וכן רמז קרבני לחמי לאישי. שני אישים. איש החוטא. ואיש המתחדש. שהוא איש חדש. ולכן נאמר בלוי ילוה אישי אלי. כמו שפירשתי בלידת השבטים. ולכן אמרו בכהן אישי כהן גדול. שהוא האיש המקריב הקרבנות ומחבר אלו שני האישים. אש של מעלה ואש של מטה. ולכן הוצרך אש הדיוט. כאומרם ז"ל אע"פ שהאש יורד מן השמים מצוה ליתן אש מן ההדיוט. אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחשת עד שבא לבית עולמים. אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח עולמים עד שנסתלקה בימי מנשה ע"כ. ואחר שהכהן מקריב הקרבן והבשר נשרפת מצד האישים הללו. נחלש כח המשטין. וזה הטעם בעצמו הוא כענין שעיר עזאזל. כמו שפירשתי באומרו וילך עשו לדרכו שעירה. כי אחר שהוא נקרא איש שעיר ושעירים ירקדו שם. הוא הולך ומתחבר עם השעיר עזאזל לפי שהוא מינו. ובזה מתקרר דעתו ונהפך סניגור על ישראל. וכן בענין הקרבן כשרואה קץ כל בשר קרבן הבשר נאכל על גבי המזבח. מתקרר דעתו ונעשה סניגור על אותו האיש. וזה ע"ד ואתן אדם תחתיך. שאמרו אל תיקרי אדם אלא אדום כי כשהקב"ה הופך הגזירה מעל איש פרטי. הוא מזמין למדה"ד במקום זה האיש החוטא איש אחר בא מאדום. ובו מתקיימת הגזירה באופן שיהיה זה תחת זה. וכן ענין המלקות שצותה התורה ארבעים יכנו. הוא לפי שזה האיש חטא. עד שבחטאו נתעוררו עליו ב' מדות הדין שנקראים שור וחמור. ולכן אמרו שתהיה הרצועה משור וחמור. בענין שאע"פ שזה האיש חייב כרת וראוי להמסר ביד זה הכורת והמכלה. בזה הוא מתכפר. וזהו שאמרו במסכת מכות כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מיד מידי כריתתן. כי כן הוא לפי שנסתלק הכורת מעליו. ואם זה האיש אינו מקבל מלקות נמסר ביד זה הקוסטינר לכלות אותו. וזהו שאמר מאן דלא כרע במודים שדרתו נעשית נחש. ולכן אמרו צריך לכרוע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. כי אחר שלא רצה להודות ולשבר כח תאותו. נהפך לנחש ושדרתו נעשית נחש. ולכן צריך בקרבן וידוי וסמיכה ורוח נמוכה. כאומרו זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה. ולכן התחיל בזאת הפרשה ואמר אדם כי יקריב מכם קרבן. ולא אמר אדם כי יקריב קרבן. אלא מכם. מן המכים ומן החלשים שבכם. והוא כמו ורדפו מכם חמשה. שאמרו רז"ל מן החלשים. כמו ואם מך הוא. וכן המקריב הקרבן צריך לשבור גופו ונפשו ולהכניע גאותו. ואם הוא גס רוח אינו ראוי לקרבן. לפי שאין ה' רוצה בגאוה ובעידונין. כי כן אמר שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו. ולכן מבחר הקרבן הוא החלב והדם שצוה השי"ת להקריב על מזבחו. בענין שהאדם יכניע חלבו ודמו וגאותו ורתיחתו ויהיה נשבר ונדכה. וזהו שאמרו בעלי מעשה כי בוידוי האדם צריך לומר בזמן שבהמ"ק קיים היה אדם מביא קרבן ומתכפר לו. ועכשיו שאין קרבן יהי רצון שיהא חלבי ודמי שנתמעט היום בתעניתי כחלב ודם המונח ע"ג המזבח. ובכאן גלו סוד הקרבן כי הדם נזרק והחלב נקטר. לפי שהדם הוא רמז לחטא שהוא אדום. ולכן צריך זריקה ושבירה. והחלב הוא לבן והוא רחמים. רמז לכפרה ולליבון העון. כדכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג וכו'. והשם ברחמיו מכפר ומלבן העון בסבת הקטרת החלב. שהוא גאות האדם ועידונו ושמנינות. וזה רמזוהו בפסוק אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים. מה שושן זה אדום וכשמקריבין אותו אצל האש או מכניסין אותו במים חמין נהפך ללבן. כן האדם בקרבנו החטא שהוא אדום כשושן. מכח אש הקרבן מתלבן ומתברר כצמר נקי. ולכן אמרו היושב בתענית נקרא קדוש. לפי שבסבת התענית משפיל רוחו וממעט דמו וחלבו. בענין שזהו כמו מזבח כפרה שמתמעט החלב והדם ונשרף שם:

ואמר ויסגור ה' בעדו כי סגר השם פי המזיקין והאריות שלא יאכלוהו בעונו. ולכן אמר בכאן ויסגור ואמר בדניאל וסגר פום אריותא וכל זה במדת רחמיו ובשם של ה' שהוא רחמים גמורים וזהו ויסגור ה' ולא אלהים. ואמר ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וכן אמר והמים גברו מאד על הארץ. להורות בו כי במים חטאו ובמים נענשו. ובכאן נבין עון דור המבול מה היה כי אף על פי שמפורסם היה הגזל והחמס עכ"ז עון אחר היה שם נסתר. וכל זה נבין מצד העונש כי לפעמים יודע העון מצד העונש כאומרו כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ומצד העונש מכיר האדם חטאו לפי שידוע שבמדה שאדם מודד בה מודדים לו. ואם לא היה כאן עון נסתר מה טעם היה כאן מבול ולא דבר אחר כי השם היה יכול להביא עליהם ערוב ויאכלם או עונשים אחרים אבל להביא מבול לכלות כל העולם ולחזור העולם תוהו ובוהו כמו שהיה בראשונה זה היה דבר גדול. ואם הם חטאו הבהמות מה חטאו ואם הבהמות חטאו כדעת חז"ל הארץ מה חטאה דכתיב ותשחת הארץ. ואמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה ומה טעם שיאמר והנני משחיתם את הארץ כי די שיאמר והנני משחיתם. וכן מה שאמר למעלה כי רבה רעת האדם בארץ כי ידוע הוא כי רעתם לא היתה בשמים. וכן מ"ש וימחו מן הארץ הוא מיותר והארץ מה ענינה לכאן. או על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה. אבל יש לך לידע כי עונם גדול מנשוא והם חטאו בארץ כשראו בתיהם שלום מפחד ופירות הארץ היו שלא כמנהג העולם כמאמרם ז"ל שהיו זורעים הארץ בפעם אחת והיתה מצמחת להרבה שנים. ולכן נגזר אחר דור המבול דבר יום ביומו זרע וקציר בכל שנה ושנה בענין שיהיו עיניהם נשואות למרום בכל יום ויום. בענין שבראשונה היו חושבים כי זה מטבע הארץ ועולם כמנהגו נוהג ומי יוכל לשבור דלתים ובריח של טבע הארץ. בענין שבזה כפרו בבריאת העולם וכחשו בה' ויאמרו לא הוא. ולכן רצה השם להשחית הארץ בענין שידעו כי יוצר הכל הוא. והוא בראה והוא יכול להפכה תהו ובהו. וזהו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ שנסתכל ה' בחטאם ורעתם שהיתה בארץ והיו מכחישים בבריאתה וחושבין על ה' תועה וזהו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ולכן אמר ותשחת הארץ וכן והנה נשחתה. וכן והנני משחיתם את הארץ שהיא גרמה להם לחטוא כמאמרם ז"ל ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה כי טובתם גרמה לכם לחטוא כאומרו וישמן ישורון ויבעט. ולכן רצה השם להביא מבול ממים לחזור העולם תהו ובהו כמו שהיה מתחילה שהיה העולם מכוסה ממים עד שאמר יקוו המים. וכן אמר בכאן ויגברו המים ויכסו כל ההרים הגבוהים עד שנענשו כלם וימחו מן הארץ ואף הארץ נשחתה בריבוי המים בענין שלא יאמרו עולם כמנהגו נוהג והכל בטבע ולכך כל ימות המבול לא שמשו המאורות. ולכן צוה צוהר תעשה לתיבה כמו שכתבתי. ואחר שפרעו חובם רצה השם לחדש העולם כקדם. ולכן ויזכור אלהים את נח ויעבר אלהים רוח על הארץ כמו שאמר במעשה בראשית ורוח אלהים מרחפת על פני המים. וכמו שכתוב שם ויאמר אלהים יהי אור כן אמר בכאן ויפתח נח את חלון התיבה. וכמו שבמעשה בראשית כתיב ועוף יעופף על הארץ כן אמר בכאן וישלח את העורב וישלח את היונה עד שאמר יבשה הארץ כמו שאמר שם ותראה היבשה. וכמו ששם נבראו אדם ואשתו כן בכאן ויאמר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה אתה ואשתך. הרי כאן עולם הפוך ועולם מחודש והכל מיד השם. וכן היה קרח ועדתו שהכחישו בבריאת העולם כמו שכתבו בזוהר בפרשת בראשית על ויהי מבדיל. קרח במעשה בראשית הכחיש והיה חושב עולם כמנהגו נוהג וזה ניכר מצד עונשו דכתיב ותפתח הארץ את פיה ושם הארכתי בראיות ברורות. ולכן אמר בכאן ויהי המבול וירבו המים ויגברו המים:

וכן תמצא בכל הפרשה שהשם מדד להם מדה כנגד מדה. לפי שהם היו מכעיסים לפניו בטובות שהשם היה נותן להם. כמו שכתבתי באומרו שמנת עבית כשית. שהיו כנגד הטובות שנתן להם. כאומרו חמאת בקר וגו'. וכן רמז שמנת עבית כשית. לפי שהשם זכך שכלם במאכל דק הוא לחם אבירים. כדי שיהיו מוכנים לתורה. כדכתיב יסובבנהו יבוננהו. והם עשו להפך שהיו רוצים לטמטם שכלם ולטפש לבם במאכלים גסים. באופן שהיו עבים בשכלם. וזהו שמנת עבית כשית. וכנגד כי חלק ה' עמו וכן ה' בדד ינחנו. אמר ויטוש אלוה עשהו. וכנגד הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. אמר צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. וכן כנגד לא בניו מומם וכנגד הלא הוא אביך קנך ואתם בניו. אמר וירא ה' וינאץ וכו'. וכן בנים לא אמון בם וגו'. ורמז באומרו מכעס בנותיו. שממין הכעס שהכעיסו לפניו. הוא כועס עליהם מדה כנגד מדה. ולכן כנגד הטובה שעשה להם ושם עינו עליהם. והציב גבולות עמים למספר בני ישראל. ולקחם לחלקו כאומרו כי חלק ה' עמו. אמר אסתירה פני מהם. וכן כנגד הם קנאוני בלא אל. אמר ואני אקניאם בלא עם. וכנגד כעסוני בהבליהם. אמר בגוי נבל אכעיסם כמו שפירשתי. וכן כנגד ימצאהו בארץ מדבר. אמר ירכיבהו על במותי ארץ שהיא ארץ ישראל. וכנגד ירכיבהו על במותי ארץ. אמר ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים. דכתיב ירושלים הרים סביב לה. וכנגד התורה שנתן להם שהיא אש. דכתיב יסובבנהו יבוננהו. וכתיב ואני אהיה לה חומת אש סביב. אמר כי אש קדחה באפי. וכנגד הטובות שעשה להם כאומרו ויאכל תנובות שדי. שכלל בכאן ד' מיני טובות. האחד ויאכל תנובות שדי ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. חמאת בקר וחלב צאן. שזה רמז על הפירות ומיני מתיקה וכל זה דבר אחד. והשני עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים. שהיתה בשר שמנה מאד. והשלישי עם חלב כליות חטה. כנגד הלחם שהיה טוב מאד. והרביעי ודם עינב תשתה חמר כנגד היין שהיה טוב. כאומרו זכרו כיין לבנון. מלבד שבזה רמז על יין התורה והמצות שהם מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה. וזהו תשתה חמר שהוא כמו מאתים וארבעים ושמונה. וכן יששכר חמור גרם. רמז על התורה ומאתים וארבעים ושמונה מצות שקיים יששכר. וכן רמז בכאן על מצות לא תעשה שהם שס"ה. הרמוזות באומרו ושמן מחלמיש צור. שנוטלים עליהם שכר בשמירתם. כי מצות עשה שיטלו שכר עליהן בעשייתן ניחא. אבל שיטלו שכר על לא תעשה זה דבר קשה כסלע וכצור החלמיש. אלא שהשם גזר כן מלבד שיש בזה טעמים מתוקים מדבש: