וִֽיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מָלֵא֙ ר֣וּחַ חָכְמָ֔ה כִּֽי־סָמַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָדָ֖יו עָלָ֑יו וַיִּשְׁמְע֨וּ אֵלָ֤יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
צרור המור
או שיאמר ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה. כי בעוד שהיו עסוקים באבלו של משה. לא שכן עליו כבוד ה'. כי אין שכינה שורה מתוך עצבות. אבל אחר אשר תמו ימי אבלו. ויהושע בן נון מלא רוח חכמה. שכבר נתישבה דעתו עליו בצד מה. ובזה נתרץ קושיא אחת. איך אפשר שיהושע תלמידו של משה לא הרגיש מיתתו. ולא ספרה תורה שעשה אבילות. או למעט שיצעק בקול מר. כמו שאמר אלישע אבי אבי רכב ישראל. כשראה שעלה להר ונפרד ממנו. אבל ספרה תורה שכשתמו ימי אבל משה. ויהושע מלא רוח חכמה. אבל קודם לכן לא היה מלא רוח חכמה. לפי שמרוב הצער שבכה ונצטער על רבו נפל ארצה וימת לבו בקרבו והיה לאבן. ולכן לא ספרה תורה מה שעשה יהושע על רבו. לפי שמרוב צערו לא היה בו הרגש עד שעברו שלשים יום. ואז נתמלא הבית אורה. לפי שסמך משה את ידיו עליו בעין יפה בשני ידים. עד שמרוב השפע והכח שנתן לו משה בסמיכת ידיו. היה בו כח לקום ולהתעורר ברוח חכמת ה'. וזהו כי סמך משה את ידיו עליו שנראה מיותר: