צרור המור על התורה
ובכאן הודיע מעלת אהרן ובניו. שאע"פ שידוע שאין נבואה שורה מתוך עצבות. עם כל זה נתייחד אליו הדיבור. לפי שרצונו היה מוסכם עם רצון בוראו. והצדיק עליו הדין בשמחה. ולכן לא נסתלקה שכינה ממנו בעת צערו ואבלו. ולכן באה אליו הנבואה לשמחו ולנחמו בנבואה. ואמר לו יין ושכר אל תשת. הפך מנהג המתאבלים ומרי נפש שמצוה לתת להם יין. כאומרו תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו. ולאהרן נאמר יין ושכר אל תשת. אחר שהוא היה שמח על הגזירה האלהית. וכמו שהיתה המכה מאת הש"י כן באה רפואתו מידו לתת לו שכר על סבלנותו. ולכן למעלתו הבדילו בזה משאר העם. וזה שאמר להבדיל בין הקדש ובין החול. כי הכהן הוא קדש בערך העם שהוא חול. ולזה צריך שיהיה נבדל מן היין משאר העם וכן ראוי להבדילו מן היין. אחר שהוא בעל ההוראות. כאומרו בשבט לוי יורו משפטיך ליעקב. וזהו להורות את בני ישראל את החוקים. ואמרו הם דיני איסור והיתר. ואחרים אומרים דמים וערכים וחרמים והקדשות. ואמר קחו את המנחה. לפי שאמר להם ומפתח אהל מועד לא תצאו. ואמר שהתכלית היה בעבור שיקחו המנחה ויאכלוה. וכן שאר הקרבנות:
ילקוט שמעוני על התורה
ולהבדיל בין הקודש ובין החול, אלו דמים וחרמים והקדשות והערכין. ובין הטמא ובין הטהור אלו טמאות והטהרות:
ילקוט שמעוני על התורה
אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים דכתיב ולהבדיל בין הטמא ובין הטור וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ר' יהושע בן לוי אמר הויין לו בנים הראוין להוראה דכתיב ולהבדיל ולהורות, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבת הויין לובנים זכרים דכתיב ולהבדיל בין הקודש ובין החול וסמוך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ר' יהושע בן לוי אמר הויין לו בנים ראוים להוראה דכתיב ולהבדיל ולהורות. כמאן אזלא הא דתניא שרץ טמא וצפרדע טהור שתויי יין מורין בהן הוראה נימא ר' יוסי בר יהודא ולא רבנן. אפילו תימא רבנן שאני הכא דזיל קרי ביה רב הוא. אמר הלכה כר' יוסי בר ר' יהודה. והא רב לא מוקי אמורא עליה מיומא טמא לחבריה. שאני רב דאורויי מורי. ונוקים ולא יורה כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה: