צרור המור על התורה
ואמר ונעבור מאת אחינו בני עשו. לרמוז שקבלו עליהם ישראל הגזירה והגלות דכתיב אם לא כי צורם מכרם. ואמר ונפן ונעבור דרך מדבר מואב. לרמוז כי מיד בהשלמת גלות רביעית של אדום. יתגלה משיח בן דוד שבא מרות המואביה. ויושיע את ישראל תשועת עולמים. ואחר שכל זה הטוב עתיד לצאת ממואב. אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. אח"כ אמר קומו ועברו לכם את נחל זרד. להורות שעד עכשיו מצד העונות לא יוכלו לעבור את נחל זרד. אע"פ שהיה קטן זרת ארכו וזרת רחבו. וכשהיו ישראל רצויים לא עמד הים בפניהם. כאומרו דבר אל בני ישראל ויסעו. שאין הים עומד בפניהם. ועכשיו מצד העונות נתעכבו קרוב לארבעים שנה שלא יכלו לעבור את נחל זרד. וזהו שאמר והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה. וזהו בסבת הרשעים. וזהו עד תום כל הדור אנשי המלחמה. ולזה תמצא שסמך המשורר אחר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו לעושה נפלאות גדולות לבדו לגוזר ים סוף לגזרים כל"ח. על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וכו'. להורות שבזמן הראשון עשה השם נפלאות גדולות עם ישראל עבדו. לפי שהיו קרובים אליו לקרוא כולם בשם ה'. עד שבאותו זמן הכה בכורי מצרים וקרע להם הים לגזרים והעביר ישראל בתוכו ולא עמד הים לפניהם. ועכשיו מצד העונות על נהרות בבל שם ישבנו ועמדנו לראות אם יעשה השם עמנו ככל נפלאותיו הראשונים שעשה על המים. וכשראינו שבשפלנו לא זכר לנו. גם בכינו בכי גדול בזכרנו את ציון והנפלאות שהיה השם עושה עמנו בזמן הראשון. וכן רמז המשורר שבכל זמן וזמן השם עושה נפלאות גדולות לבדו עם עמו ישראל. ואפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו. ולכן אמר לגוזר ים סוף לגזרים. בכל יום ויום. ולא אמר שגזר ים סוף לגזרים אלא לגוזר ים סוף. להולכי ימים ונהרות בכל יום עושה עמהם נסים ונפלאות. וכבר הארכתי בפירוש איכה. ושם פירשתי מזמור על נהרות בבל איך שם רמוזים גלות בבל וגלות אדום וגלות מדי. שראה אותם המשורר במראה הנבואה. ולכן אמר כנגד גלות אדום שהוא גלות ארוך. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. שאע"פ שנראה שאני שוכח אותך אחרי כמה שנים לא יהי' כן. וכנגד גלות בבל שלא היה אלא שבעים שנה. אמר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. מיד אחר שבעים שנה. וכנגד גלות אדום אמר זכור ה' לבני אדום. ואל תשכח מה שעשו במקדשך שהיו אומרים ערו ערו עד היסוד בה. וכל זה מצד העונות שהיו בבית שני. כאומרם ז"ל בירושלמי מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים. דורות ראשונים היו בהם ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ועם כל זה אע"פ שנחרב הבית בימיהם לא עשו אלא שהסירו את התקרה דכתיב ויגל את מסך יהודה. אבל דורות האחרונים לא בהם ע"ז וגילוי עריות והיו בעלי תורה ובעלי מצות. ובעונותם גרמו להחריב הבית עד היסוד בה. דכתיב האומרים ערו ערו עד היסוד בה. מה טעם לפי שהיו חומדים ממון ושונאים אלו לאלו. הרי לך מבואר ששנאת חנם קשה מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. אח"כ חזר לגלות בבל ואמר בת בבל השדודה וגו'. אשרי שיאחז וגו'. הנה בכאן כלל גלות מדי וקראם מאושרים. לפי שהיו קרובים אל ה' כמאמר כורש מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל. וכן בענין מרדכי ואסתר. וקראם מאושרים לפי שהחריבו לבבל ונפוצו עולליהם אל הסלע. כמו שעשו מלכות בבל לישראל. והנה יש מקום לדבר בענין שכתב איכה. ובמעלת איכה. והנושא יכול להיות איכה אשא לבדי. והמאמר שלשה פתחו באיכה תמצאהו במנורת המאור. וכן יכולים לדבר בכאן בפרשת המרגלים דכתיב בהו ויבכו העם בלילה ההוא. וכתיב בכה תבכה בלילה. וכתיב בפרשה זו ותשובו ותבכו לפני ה'. אח"כ אמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה. ואחז"ל ויהי כאשר תמו וידבר ה' אלי. אבל כל מ' שנה לא נתיחד אליו הדבור אלא בלשון אמירה לפי שהיו ישראל כמנודים. והנה יש לעיין איך אמר שכל מ' שנה לא נתיחד אליו הדיבור. שהרי מצינו שנתיחד אליו הדבור בכל מ' שנה. ובכל מקום תמצא כתוב וידבר ה' אל משה הרבה פעמים זולת שלפעמים כתיב ויאמר ה' כדרך כל התורה. וא"כ איך אמר שכל מ' שנה לא נתייחד אליו הדבור אלא בלשון אמירה. והנראה בעיני כי מה שאמר שכל מ' שנה לא נתיחד אליו הדבור. זה משמע מתחלת אלה הדברים. עד ויהי כאשר תמו. שלא תמצא שנתיחד אליו הדבור אלא בלשון אמירה. דכתיב ויאמר ה' אלי רב לכם סוב את ההר הזה. ואחר כך כתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי לאמר. וזה להורות כי שנות רשעים תקצורנה. לא שיקצורו כי בהפך הוא כי יבלו בטוב ימיהם ויציצו כל פועלי און. אבל פירושו כי אחר שהרשעים בחייהם קרויים מתים. אין חייהם חיים אע"פ שיחיו אלף שנים פעמים. ולכן כל חייהם אינם חשובים כשנה אחת. ומזה הטעם בעצמו מנה בכאן אלו הארבעים שנה בתחלת אלה הדברים עד ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה. להורות כי ספו תמו מבלהות ופתע פתאום עברו עליהם אלו המ' שנה. כאומרו וגם יד ה' היתה בם להומם מקרב המחנה. כאלו לא היו חייהם חיים אלא כשיעור שיש מתחלת אלה הדברים עד ויהי כאשר תמו. כאלו תחלת הארבעים היה מתחלת התוכחה של אלה הדברים. וסוף הארבעים היה כשאמר ויהי כאשר תמו וידבר ה' אלי. וזהו שאמרו אבל כל ארבעים שנה לא נתייחד אליו הדיבור אלא בלשון אמירה. וא"ת אם ישראל חטאו משה ע"ה מה חטא שלא נתייחד אליו הדיבור. אבל זה יורה על מעלת ישראל ועל קדושתם. שאע"פ שהיה משרע"ה גדול הנביאים. לא היתה נבואתו אלא בסבת ישראל ובאמצעותם. כאומרו וראה כל העם אשר אתה בקרבו. כי בסבת היות אתה בקרב עם קדוש שרתה עליך השכינה. וזהו ג"כ מה שאמר נגד כל עמך אעשה נפלאות. ובסבת היות אתה בקרבם יראו מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. בסבתם ובאמצעותם. וזהו ג"כ מה שאמר וראה כי עמך הגוי הזה. ובסבתם אני מושפע ממך. וכן אמרו לך רד מגדולתך כי לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. וא"כ אחר שישראל היו רחוקים מהשם והיו כמנודים כל מ' שנה. כלומר פרושים מזוהר עליון. איך היה ראוי שיתייחד הדיבור אל משה באספקלריא המאירה. אחר שמשה לא קבל הנבואה אלא באמצעותם. וא"כ אינו מן התימה שכשיש רשעים בדור לא יתייחד הדיבור אל הנביא ושתסתלק ממנו הנבואה. וכן אני סבור כי כשאמר אלישע ועתה קחו לי מנגן שנסתלקה שכינה ממנו. לא היה בשביל שהיה עצב על פרידת אליהו רבו. שכבר עבר בינו ובינו זמן רב. אבל היתה הסבה בעבור ראיית מלך ישראל שהיה רשע. ולכן אמר אם לא פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. וכמו שאמר אסור להסתכל בדמות אדם רשע. לפי שהאדם עשוי בצלם דמות דיוקנו של הקב"ה. ולכן ראוי לכל אדם להתקשר בזה הצלם. באופן שלא יפרד ממנו בשום זמן. כאומרו אך בצלם יתהלך איש. ואם אדם יסתכל בדמות אדם רשע. כביכול שנפרד ממנו זוהר עליון. ונסתלק ממנו אותו צלם עליון. ונפרד ממנו בסבת טומאת הרשע. כמו שמסתכל במראה האשה הנדה שנראה לו שרואה שם טפות דם. ואלו האשה מטמאה האויר ובהבל פיה ניתזו שם ניצוצות של דם. וזהו סילוק שכינה שהזכירו ז"ל בסבת דור אנוש ודור הפלגה. וזהו בטמאם את משכני אשר בתוכם. כי משכן השם הוא אותו צלם שנזכר אשר הוא בתוך האדם. וכשהאדם מטמא עצמו. כביכול שמטמא אותו צלם ומשכן השם. עד שברוב טומאתו הוא מטמא לאחרים ומונע מהם אותו זיו עליון. בסבת ההסתכלות שמסתכלין בו. ולכן נסתלקה שכינה מאלישע בסבת יהורם. עד שהוצרך לומר ועתה קחו לי מנגן. עד שבסבת השמחה יחזור אליו זיו העליון אשר נפרד ממנו. וזהו והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. ולכן אמרו בכאן אבל כל מ' שנה לא נתייחד אליו הדיבור. לפי שהיו ישראל כמנודים פרושים מאותו צלם עליון שנפרד מהם בסבת רשעתם. עד שבסבת זה נפרש ממשה ע"ה אותו זוהר העליון. לפי שהיה הולך בקרבם ומסתכל בהם. אבל כאשר תמו כל אנשי המלחמה. מיד וידבר ה' אלי באספקלריא המאירה. לפי שחזר אליו אותו זוהר העליון שנפרש ממנו בסבתם. וקראם אנשי המלחמה לפי שהיו כולם מבן עשרים שנה ומעלה ראויים לצאת למלחמה. כדכתיב מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא. וכן קראם אנשי המלחמה. לפי שהם עשו מלחמה גדולה עם ישראל ועשו רע גדול לישראל. אחר שהאמינו לדברי המרגלים וסבבו למות כולם במדבר. וגרמו שהתאחרו ישראל במדבר ארבעים שנה. כאומרו ובניכם יהיה רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם. וכן קראם אנשי המלחמה. על דרך סגיא נהור. לפי שהיו חלשים ורכי הלבב ולא יכלו להלחם עם אנשי הארץ ולא היה להם לב כנגדם. ואמרו אפס כי עז העם. והיה להם לב להלחם עם הארץ. שאינה רואה ואינה שומעת. ולהוציא דבה עליה לומר ארץ אוכלת יושביה היא. ונתנבאו ולא ידעו מה שנקראת כן. לפי שהיא עתידה לכלות מישראל הראויים להיות יושביה. והארץ תעזב מהם אחר שהוציאו דבה רעה עליה. וכן קראם אנשי המלחמה. לפי שלא ידעו לעשות מלחמה ולכבוש יצרם הרע. אבל נתפתו מעצת נחש הנחושת הוא שטן הוא יצר הרע. אשר על זאת המלחמה הזהירה התורה. ואמרה כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם דייקא. זה מלאך המות שהוא צר הצורר תמיד לאדם. ומטעהו בחלקת אמרים רכו משמן. והאדם צריך ללחום עמו תמיד ולא להאמין לדברו אלא לשבר כוחו. וזהו והרעותם בחצוצרות. ולזה צותה תורה לתקוע שופר להחרידו ולהבהילו. ולזה אמרו שופר ראשי תיבות. אין שטן ואין פגע רע. ולכן קראם בכאן אנשי המלחמה לפי שלא יכלו להלחם עם יצרם הרע והוא נלחם בם ועשה עמהם מלחמה. ועל זה רמז כי תצא למלחמה על אויביך. כמו שנפרש במקומו בעזרת האל:
ילקוט שמעוני על התורה
דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע, בני ישראל בענין הזה ואין הכותים בענין הזה, בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגיורת ואת השפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת ת"ל אשה, וילדה מה ת"ל מכלל שנאמר והזרתם את בני ישראל מטמאתם שומע אני בין מתוכו בין מאחוריו ת"ל ביולדת ואל המקדש לא תבא, יכול יולדת הקלה מטמא אותו מתוכו ושאר כל הטמאים בין מתוכו בין מאחוריו ת"ל בני ישראל הרי בני ישראל כיולדת מה יולדת אינה מטמאה אלא מתוכו אף כולם לא יטמאו אלא מתוכו, אין לי אלא הבא מטומאה חמורה כיולדת, הבא מטומאה קלה טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין, ת"ל ולא ימותו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם לרבות את כולם, כי תזריע וילדה פרט לשילדה לפני הדבור, יכול שאני מוציא אף שעיברה לפני הדבור וילדה לאחר הדבור ת"ל וילדה אין הדבר תלוי אלא בלידה, יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן ר' שמעון אומר הרי זה כילוד, מאי טעמא דרבנן אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד במקום שמזרעת, ורבי שמעון ההוא דאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה, ורבי שמעון מאי טעמא אמר קרא תלד לרבות יוצא דופן, ורבנן מיבעי ליה לטומטום ואנדרוגינוס סד"א זכר ונקבה כתיב זכר ודאי ונקבה ודאית קא משמע לן, ורבי שמעון נפקא ליה מדתני בר לואי לבן לבן מכל מקום, לבת לבת מכל מקום ורבנן מיבעי ליה לחייב על כל בן ובן ולחייב על כל בת ובת ור' שמעון נפקא לה מדתנא תנא קמיה דרב ששת זאת תורת היולדת מלמד שמביא קרבן אחד על ולדות הרבה, יכול תביא על לידה שלפני מלאת ועל לידה שלאחר מלאת כאחד ת"ל זאת, ורבנן אע"ג דכתיב זאת איצטריך לבן או לבת סד"א הני מילי בתרי עבורי אבל בחד עיבורא כגון יהודה וחזקיה בני ר' חייא אימא חד קרבן סגי לה קמ"ל תנו רבנן שיליא בבית הבית טמא לא שהשיליא ולד אלא שאין שיליא בלא ולד דברי רבי מאיר, רבי יוסי ורבי יהודה ור' שמעון מטהרין, מאי טעמא דרבי שמעון משום בטול ברוב נגעו בה, ומודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה דאמר קרא אשה כי תזריע אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה. תני תנא קמיה דרב (יכול) המפלת [בריית] גוף שאינו חתוך ובריית ראש שאינו חתוך יכול תהא אמו טמאה לידה ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול מי שראוי לבריית (נשמה) [שמונה] יצאו אלו שאין ראויין לבריית (נשמה) [שמונה], א"ל רב לתנא וסיים בה הכי שיש לו שני גבין ושני שדראות תניא בראשונה היו אומרים אשה כי תזריע [איש מזריע תחלה יולדת נקבה] אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ולא פרשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופרשו אלה בני לאה וגו' ואת דינה בתו תלה הכתוב זכר בנקבה ונקבה בזכר ואומר ויהיו בני אולם אנשים [גבורי] (מלומדי מלחמה) [חיל דורכי קשת] ומרבים בנים ובני בנים, וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים אלא בשכר שמשהין עצמן על הבטן עד שתזרענה נשותיהם תחלה כדי שיהיו בניהם זכרים מעלה עליהם הכתוב כאלו מרבים בנים ובני בנים והיינו דאמר רב קטינא יכול אני לעשות כל בני זכרים, אמר רבא (כל) הרוצה לעשות (כל) בניו זכרים יבעול וישנה, וילדה זכר אמר ר' יצחק כיון שבא זכר [בעולם] בא שלום לעולם, זכר זה כר וכתיב שלחו כר מושל ארץ, כיון שבא זכר בא ככרו עמו, זכר זה כר שנאמר ויכרה להם כרה גדולה, נקבה נקיה באה עד דאמרה מזוני לא יהיבי לה שנאמר נקבה שכרך, תניא שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח, משלשה ועד ארבעים יום יבקש רחמים שיהא זכר, מארבעים יום ועד שלשה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל, משלשה חדשים ועד ששה חדשים יבקש רחמים שלא יהא נפל, מששה חדשים ועד תשעה חדשים יבקש רחמים שיצא ממעי אמו בשלום, ומי מהני רחמים והאמר רבי יצחק מאי דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, הכא במאי עסקינן שהזריעו שניהם כאחד. טומטום שנקרע ונמצא זכר אמר רב שיזבי אין אמו טמאה לידה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה, רב שרביא אמר אף אינו נמול לשמונה שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו עד שיהא זכר משעת לידה, מיתיבי המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה, תיובתא דרב שיזבי תיובתא. אשה כי תזריע וילדה זכר מה תלמוד לומר, לפי שנאמר וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול שומע אני ליוצא חי שמטמא את אמו טומאת לידה מנין ליוצא מת שיטמא את אמו טומאת לידה, אמר ר' יהודה הרי אני דן מה היוצא חי שאינו מטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טומאת שבעה הרי הוא מטמא את אמו טומאת לידה, היוצא מת שמטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טומאת שבעה אינו דין שיטמא את אמו טומאת לידה, אמרו לו לרבי יהודה כל דין שאתה דן שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, אם טהר החי את אמו יטהר המת את אמו, ת"ל זכר לרבות את המת, אין לי אלא בן תשעה, בן שמונה בן שבעה בן ששה בן חמשה מנין, תלמוד לומר וילדה כל שתלד, אי וילדה אין לי אלא הולד, מנין המפלת סנדל או שיליא ושפיר המרוקם והיוצא מחותך, ת"ל כי תזריע וילדה כל זרע שילדה, יכול המפלת כמין דגים וחגבים ושרצים תהא טמאה, ת"ל זכר מה זכר מיוחד שיש בו מצורת האדם יצאו אלו שאין בהן מצורת האדם, יכול המפלת בריית הגוף שאינו חתוך, בריית ראש שאינו חתוך, מי שיש לו שני גבין ושני שדראות הואיל ויש בו מצורת האדם תהא טמאה, ת"ל וטמאה שבעת ימים ובשמיני ימול מה זה מיוחד שראוי לבריית נשמה יצאו אלו שאינן ראויים לבריית נשמה, וטמאה היא טמאה ואין הולד טמא, והלא דין הוא ומה היא שהולד גרם לה טומאה טמאה, ולד שגרם טומאה אינו דין שיהא טמא, שעיר המשתלח יוכיח שגרם טומאה וטהור, לא אם אמרת בשעיר המשתלח שאין לו טומאה תאמר בולד שיש לו טומאה הואיל ויש לו טומאה יהא טמא, ת"ל וטמאה, היא טמאה ואין הולד טמא, וילדה וטמאה שבעת ימים שתספור שבעה לולד האחרון, והלא דין הוא מטמא במת ומטמא בולד מה מצינו כשהיא מטמאה במת אינה סופרת שבעה אלא לטומאה האחרונה אף כשהיא מטמאה בולד לא תספור שבעה אלא לולד אחרון, או כלך לדרך זו מטמאה בדמים ומטמאה בולד מה מצינו כשהיא מטמאה בדמים אינה סופרת שבעה אלא לראיה ראשונה אף כשהיא מטמאה בולד לא תספור שבעה אלא לולד ראשון, נראה למי דומה דנין טומאה שממקום אחר מטומאה שהיא ממקום אחר, ואל יוכיחו דמים שהם מגופה, או כלך לדרך זו דנין טומאה שהיא ממנה מטומאה שהיא ממנה ואל תוכיח טומאת המת שאינה ממנה, ת"ל וילדה וטמאה שבעת ימים שתספור שבעה לולד האחרון:
ילקוט שמעוני על התורה
מנין לציון הקברות מן התורה רבי אבהו אמר מהכא וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש, האי מיבעי ליה וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים, א"כ ליכתוב קרא טמא טמא מאי וטמא ש"מ תרתי, אביי אמר מהכא ולפני עור לא תתן מכשול, ר' ישמעאל בן פזי אמר מהכא וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, רב פפא אמר מהכא סולו סולו פנו דרך, מר זוטרא אמר מהכא והזרתם את בני ישראל מטומאתם, רב חנינא בר איקא אמר מהכא הרימו מכשול מדרך עמי, ר' יהושע בריה דרב אידי אמר מהכא והודעת להם את הדרך, רב אשי אמר מהכא ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי, רבינא אמר מהכא ושם דרך אראנו בישע אלקים, א"ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרו רבנן בתר עניא אזלא עניותא דתנן עשירים מביאין בכורים בקלתות של זהב ושל כסף, עניים בסלי נצרים של ערבה קלופה הסלים והבכורים נתנים לכהנים, אמר ליה את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא וטמא טמא יקרא, ההיא דאתאי לקמיה דמר שמואל דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה הות חזיא דם, אמר לה בתי שמא דימת עירך עלתה בך, לכי והבעל לו על גב הנהר, אית דאמרי אמר לה תגלי לחברתיך כי היכי דתהוון עלך להך גיסא ותהוון עלך לאידך גיסא, איבעית אימא אמר לה גלי חברתיך כי היכי דליבעו עלך רחמי, כדתניא וטמא טמא יקרא, צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים, אמר רב יוסף הוה עובדא בפומבדיתא ואיתסיאת, תניא אילן המשיר פירותיו סוקרין וצובעין אותו בסיקרא וטוענין אותו באבנים, בשלמא טוענין אותו באבנים כי היכי דלכחוש חיליה, אלא סוקרין וכו' כי היכי דליחזו אינשי ויבעו עלי' רחמים כדתניא וטמא טמא יקרא, צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים: