Quotation_auto על ויקרא 15:33

דברו אל בני ישראל. בני ישראל מטמאין בזיבה ואין גוים מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהן ושרפין עליהן את התרומה אבל אין חייבין עליהם על ביאת מקדש. בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגרים ואת העבדים המשוחררים תלמוד לומר ואמרתם אליהם. איש איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה דברי רבי יהודה. רבי ישמאעל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אין צריך הרי הוא אומר והזב את זובו לזכר ולנקבה, זכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן, נקבה כל שהיא נקבה בין קטנה בין גדולה. אם כן מה תלמוד לומר איש איש דברה תורה כלשון בני אדם. אלמא כי מרבי קרא בן יום אחד מרבי, ורמינהו איש אין לי אלא איש, בן תשעה שנים ויום אחד הראוי לביאה מנין תלמוד לומר ואיש. אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכוה רבנן אקרא, הי קרא והי הלכתא, אילימא בן יום אחד הלכתא ובן ט' שנים ויום אחד קרא, והא קרא סתמא היא. אלא בן ט' שנים (וכו' ובן ט' שנים) ויום אחד הלכתא, בן יום אחד קרא. ומאחר דהלכתא קרא למה לי, למעוטי אשה מלובן. למה לי למיכתב בזכרים ולמה לי למיכתב בנקבות. צריכא דאי כתב רחמנא בזכרים משום דמטמו בראיות כבימים אבל נקבות דלא מטמו בראויות כבימים אימא לא, צריכא. ואי כתב רחמנא בנקבות משום דמטמו באונס אבל זכרים דלא מטמו באונס אימא לא צריכא (כתוב ברמז תק"צ). תנן הזב ובעל קרי אין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, כיצד היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבוייו אוחז באמה ובולע את התרומה. זב דכתיב איש כי יהיה זב מבשרו. בעל קרי דכתיב ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע. תניא ר' סימאי אומר איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד. שתים לטומאה ולא לקרבן, שלש אף לקרבן. ואימא שתים לטומאה ולא לקרבן שלש לקרבן ולא לטומאה, אמרת עד שלא ראה שלש ראה שתים. אימא שתים לקבן ולא לטומאה שלש אף לטומאה, לא ס"ד דתניא וכפר עליו הכהן וגו' מזובו מקצת זובו מביא קרבן ומקצת זובו אין מביא קרבן, הא כיצד שלש מביא, שתים אין מביא. או אינו אלא ראה שתים מביא ראה שלש אין מביא, אמרת עד שלא ראה שלש ראה שתים. ואיצטריך דר' סימאי ואיצטריך מזובו דאי מדר' סימאי הוה אמינא כי קושיין, תלמוד לומר מזובו. ואי מזובו הוה אמינא לא ידעינן כמה ראיות, קמ"לדרבי סימאי. והשתא דאמר מזובו לדרשה וכי יטהר הזב מזובו מאי דרשת ביה. מיבעי ליה לכדתניא וכי יטהר הזב לכשיפסוק הזוב. מזובו ולא מזובו ומנגעו. מזובו וספר מקצת זובו למד על בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה. והלא דין הוא אם טמא משכב ומושב וכו' אינו דין שיהא טעון ספירת שבעה. שומרת יום כנגד יום תוכיח שמטמא משכב ומושב ואינה טעונה ספירת שבעה. אף אתה אל תתמה על זה אף על פי שמטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה תלמוד לומר מזובו מקצת זובו וספר לו. א"ל רב פפא לאביי מ"ש הך מזובו דממעט ביה זב בעל שתי ראיות ומ"ש הך מזובו דמרבי ביה בעל שתי ראיות לספירה, א"ל אס"ד למעוטי הוא לישתוק קרא מיניה, וכי תימא אתיא מדינא, שומרת יום כנגד יום תוכיח. וכי תימא האי מזובו מיבעי ליה מזובו ולא מנגעו, אם כן לכתוב קרא וכי יטהר הזב זובו מאי וכי יטהר הזב מזובו, למד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה:

והזב את זובו אחרים אומרים (אם) [מה] הזב מטמא במשא אף הזוב מטמא במשא לזכר לרבות את המצורע, ולנקבה לרבות את היולדת. רבי ישמעאל בנו של רבן יוחנן בן ברוקה אומר הרי הוא אומר והזב את זובו לזכר ולנקבה לזכר כל שהוא זכר בין קטן בין גדול ולנקבה כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה, ולאיש אשר ישכב עם טמאה להביא את (זבה) [הבא על] שומרת יום כנגד יום. ר' יוסי בר חנינא אומר מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת, תלמוד לומר והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן על הודאי אף נקבה מביאה קרבן על הודאי, ומה זכר מביא על הספק אף נקבה מביאה על הספק אף נקבה מביאה על הספק. ומה זכר ממין שהוא מביא על הודאי מביא על הספק אף נקבה ממין שהיא מביאה על הודאי מביאה על הספק. אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכל, אמרת לא כן, אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה ששני איסורין. אמר רבי נתן והזב זהו ראיה ראשונה, את זובו זהו ראיה שניה, מכאן ואילך הרי ראית זכר כראית נקבה, מה ראית נקבה דם נדות אפילו באונס אף ראות זכר כן. והתניא ר' אליעזר אומר שלישית בודקין אותו רביעית אין בודקין אותו, באתים קמיפלגי, לרבי אליעזר והזב חד את תרי, זובו תלת, רביעית איתקש לנקבה:

והנדה בנדתה אין כתיב כאן אלא והדוה בנדתה צער גדול נתן הקדוש ברוך הוא לאשה זו שמאחר שמשמרת שלשת ימי זיבה יושבת ומשמרת שבעת ימי נדה, לכך כתיב והדוה בנדתה. ר' יוחנן בשם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ומה אם האשה הזו על ידי שפרשה שלשה ימים התורה קורא אותה דוה, אנו שפרשנו מבית חיינו ומבית תפארתנו וממקדשנו כמה ימים וכמה שנים כמה יובלות וכמה עבורים עאכ"ו. כי יזוב זוב דמה ימים רבים שלשה ימים, הא כיצד האשה הזו טמאה שבעת ימים ונטהרת ביום השמיני ואם ראתה דם באותו יום שומרת יום כנגד יום ונטהרת. חזרה וראתה ביום התשיעי שומרת אותו יום ושבת ונטהרת. חזרה. וראתה ביום עשירי שומרת אותו יום ושבה ונטהרת הרי שלשה ימים שהן ימים רבים, אבל אם ראתה דם ביום אחד עשר שהוא יום רביעי לטהרתה חוזרת לטומאתה ושומרת שבעת ימי נדתה מתחלתה, שכך שנו חכמים אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני. לפיכך האשה צריכה שתהא סופרת חמשה עשר יום. כיצד היא עושה שומרת שבעת ימי נדתה ואחר כך סופרת שבעה נקיים ונטהרת ביום השמיני וטובלת טבילה חמורה אחר שקיעת החמה והיא מותרת לבעלה שנאמר ואם טהרה מזובה. ואשה כי יזוב זוב דמה למה אשה ולא איש לשעבר היתה נוהגת בנשים ובאנשים שנאמר איש איש כי יהיה זב מבשרו. ר' מאיר אומר טמאת האיש חמורה היתה מטומאת האשה למה שטומאת האשה סימן לבנים אבל של איש צער הוא שנאמר וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו דבר שחתום וסגור. לשעבר היו האנשים רואים דמים עד שעמדה רחל שנאמר כי דרך נשים לי וניתן לה, לכך נאמר ואשה כי יזוב זוב דמה. כך שנו רבותינו על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה ושלשתן מן התורה. נדה מנין ואשה כי יזוב זוב דמה, חלה דכתיב ראשית עריסותיכם חלה וגו'. הדלקת הנר דתנו רבנן מנין שחייב אדם להיות זהיר וזריז בהדלקת הנר שנאמר וקראת לשבת עונג זה הדלקת הנר. ולמה נמסר ולאשה אמר הקדוש ברוך הוא היא כבתה נרו של עולם שנאמר נר אלהים נשמת אדם לפיכך תשמור מצות נר, היא טמאה חלתו של עולם זה אדם הראשון דאמר רבי יוסי בן קצרתה כאשה הזו שמקשקשת עיסתה במים ואחר כך וייצר ה' אלהים לפיכך וכו'. נדה אמר הקדוש ברוך הוא היא שפכה דמו של אדם הראשון והיא מתחייבת שתשפך דמה שנאמר שופך דם האדם וגו' תשמור נדתה שתכפר לה על הדם ששפכה. לפכיך הקדוש ברוך הוא מדמה טומאת ישראל לטומאת נדה שנטמאת ונטהרת, כך עתיד הקדוש ברוך הוא לטהר את ישראל שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.