ילקוט שמעוני על התורה
אשר יצוד ציד חיה. חיה כל משמע בין מרובה בין מועט. עוף כל משמע בין מרובה בין מועט. מכאן אמרו שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן, מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכולן, היה ועוף במקום אחד כסויי אחד לכולן. רבי יהודה אומר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחט את העוף שנאמר חיה או עוף, א"ל הרי הוא אומר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, מאי קאי מהדרי ליה, הכי קאמרי ליה רבנן האי או מבעי ליה לחלק. ור' יהודה לחלק מדמו נפקא. ורבנן דמו טובא משמע דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. אמר ר' חנינא ומודה היה ר' יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת:
ילקוט שמעוני על התורה
ושפך וכסה מי ששפך יכסה, שחט ולא כסה וראהו אחר מנין שהוא חייב לכסות, תלמוד לומר ואומר לבני ישראל אזהרה לבני ישראל. תניא אידך ושפך וכסה במה ששפך יכסה, מי ששפך יכסנו. ומעשה באחד ששפך וקדם אחר וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה, ופשיט ליה שכר ברכה וכו'. כסהו ונתגלה פטור מלכסות. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מ"ש מהשב תשיבם דאמר מר השב אפילו ק' פעמים, א"ל התם לא כתיב מעוטא הכא כתיב מעוטא וכסהו. כסהו הרוח חייב לכסות. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות, וכי חזר ונתגלה מאי הוי הא אירחי ליה, אמר רב פפא זאת אומרת אין דחוי אצל מצות. ומאי שנא מהא דתניא השוחט ונבלע הדם בקרקע חייב לכסות, מכאן אמרו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות. ותניא אידך דם הניתז ושעל אגפים חייב לכסות. אמר ר' שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים שלא כסה דם הנפש פטור מלכסות. במאי קא מיפלגי, רבנן סברי דמו כל דמו. ור' יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו. ורבן שמעון בן גמליאל סבר דמו המיוחד. (אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו שאנמר ושפך את דמו וכסהו בעפר). תנו רבנן ושפך את דמו וכסהו יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי תלמוד לומר בעפר. אין לי אלא עפר מנין לרבות זבל הדק וחול הדק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית ונעורת של פשתן הדק ונסורת של חרשין דקה וסיד וחרסית ולבנה ומגפה שכתשן, תלמוד לומר וכסהו. יכול שאני מרבה אף זבל הגס וחול הגס ושחיקת כלי מתכות ולבנה ומגופה שלא כתשן וקמח וסובין ומורסן, תלמוד לומר בעפר, (אחר שרבה הכתוב ומיעט) ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שרבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהם מין עפר ומוציא אני את אלו שאינן מין עפר. ואימא וככהו כלל, עפר פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט עפר אין מידי אחרינא לא. אמר רב מרי משום דהוי כלל הצריך לפרט ואין דנין אותו בכלל ופרט. דרש רב נחמן בר רב (יצחק) [חסדא] אין מכסין אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח. אמר רבא האי בורכתא הוא, א"ל רב נחמן בר יצחק מאי בורכתיה, אנא אמריתה ניהליה ומהא מתניתא אמריתה ניהליה, דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה, היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה (שחיקה אין אבנים לא). בשלמא שורף טליתו אשכחן אפר דאיקרי עפר, אלא דינר זהב מנלן. אמר ר' זירא ועפרות זהב לו. תנו רבנן אין מכסין אלא בעפר דברי בית שמאי ובית הלל אומרים מצינו אפר שהוא קרוי עפר שנאמר ולקחו לטמא מעבר שרפת החטאת. ובית שמאי עפר שרפה אוקיי עפר סתמא לא איקרי. תנא הוסיפו עליהם השחור והכחול ונקרת פסולין והזרניך. רבא הוה בידק גירא לר' יונה בר תחליפא ושחט ביה עופא בהדי דפרח. ודילמא עביד חלדה חזינן גדפי דמיפרמי מאבראי. והא בעי כסוי, וכי תימא דמכסי ליה, והאמר רבי (חייא) [זירא] אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, דמזמין ליה לעפרא דכולה פקתא. אמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקרת את המקרא התורה אמרה בעפר והלכה בכל דבר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא להגיד מה גרם. ואומר לבני ישראל להזהיר גדולים על הקטנים, יכול יהו נכרתים על ידיהם תלמוד לומר כל אוכליו יכרת הא אין נכרתים אלא על ידי קטנים, כל נפש יכול אף הנכרי בכלל תלמוד לומר ובגר. אי ובגר יכול אף גר תושב תלמוד לומר באורח מה אזרח בן ברית אף הגר בין ברית. אשר תאכל אין אכילה פחותה מכזית, אשר תאכל נבלה פרט לחרטום ולצפרנים לכנפים ולנוצה ולביצים, יכול תהא מטמאה בגדים בתוך מעים, יכול תהא מטמאה בתוך הפה, תלמוד לומר נפש אבית נפש היא מטמאה ואינה מטמאה לא בתוך הפה ולא בתוך מעים. יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים תלמוד לומר נפש. אשר תאכל דרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה. יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה את שאין לה טומאה אלא באכילתה יצאה נבלת בהמה שמטמאה עד שלא יאכלנה. יכול נבלת עוף תטמא מן הכתוב ונבלת בהמה מקל וחומר, תלמוד לומר בה, בה אתה מטמא בגדים אבית דבליעה ואין אתה מטמא בגדים בנבלת בהמה אבית הבליעה. יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר אשר תאכל נבלה את שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים נבלה וטרפה [נבלה] שיש בה טרפה יצא עוף טמא שיאן לו טרפה, אשר תאכל נבלה מה תלמוד לומר טרפה אמר ר' יהודה אם טרפה חה כבר נאמר נבלה אם טרפה מתה הרי בכלל נבלה. ואם כן מה תלמוד לומר טרפה אפילו שחוטה. אמר ר' מאיר ומה אם נבלת בהמה שהיא מטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טרפתה מטומאתה נבלת העוף שאינה מטמאה במגע ובמשא אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת טרפתה מטומאהת. מה מצינו בשחיטתה שמכשירתה לאכילה מטהרת טרפתה מטומאתה אף מליקתה שמכשירתה לאכילה תטהר טרפתה מטומאתה. רבי יוסי אומר דיה כנבלת בהמה שחיטתה מטהרתה ולא מליקת, יכול אף המליקה שבפנים תטמא בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר נבלה וטרפה מה נבלה שאינה מתרת את האיסור אף טרפה שאינה מתרת את האיסור יצא מליקה שבפנים שמתרת את האיסור ובא המולק קדשים בחוץ וחולין בין בפנים בין בחוץ שאין מתירין את האיסור. אחרים אומרים באזרח ובגר את שאיסורו שוה באזרח ובגר יצאה מליקה שבפנים שאין איסורה שוה באזרח ובגר. יכול השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנין בין בחוץ מטמא בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר נבלה וטרפה מה נבלה ששוה בפנים כבחוץ אף טרפה ששוה בפנים כבחוץ, יצא השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ שלא שוו בפנים כבחוץ. בשלמא חולין לא שוו בפנים כבחוץ אלא קדשים בין בפנים בין בחוץ מיפסיל פסולי. אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבלה. אשכחן קדשים בחוץ, קדשים בפנים מנלן, הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ, אי הכי מולק קדשים בחוץ נמי לא שוו בפנים כבחוץ, אלא אמר רב שימי בר אשי דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שלא בהכשרו ואין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שהוא בהכשרו. וכבס בגדיו יכול אף הציפה תלמוד לומר בגד, אי בגד יכול בגד גדול לבן מטמא בזב ומטמא בנגעים מנין גדול וצבוע קטן לבן קטן צבוע עד שאתה מרבה להביא (סדין) [שביץ] של שבכה והגלגלין, תלמוד לומר בגד בגדיו ריבה, מנין לעשות שאר כלים כבגדים, תלמוד לומר טמא, יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר בגד, בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרס, נמצאת אומר היה אוכל בנבלת עוף טהור וידו אחת בתנור וידו אחת באדם שניהם טהורים: