Quotation_auto על ויקרא 20:10

וחתם הפרשה בכאן ואמר והתקדשתם והייתם קדושים. בדברים שמביאים לכם קדושה לגוף ולנפש. כי בם תלויה קדושת ישראל. אבל הדברים האחרים שהשכל יחייבם ואין בהם קדושה. איני מדבר לכם כי אלו מיתתם עמם. וז"ש איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת. כלומר באלו הדברים הנזכרים שיש בהם קדושה ראוי לכם שתהיו קדושים. וזהו והתקדשתם והייתם קדושים. כי איש איש אשר יקלל את אביו איני צריך לדבר בזה. כי זה מיתתו עמו והשכל יחייבהו. וזהו טעם כי לא היל"ל אלא איש איש אשר יקלל. אחר שהוא תחלת ענין אבל הטעם בו מה שהזכרתי. ולכן חזר לומר אביו ואמו קלל דמיו בו. כלומר אע"פ שאני אומר מות יומת. אינו צריך כי נמוקו עמו. כי אחר שקלל אביו ואמו מיתתו עמו. והוא כפתור ופרח. וכן בכולם אמר כן. ואיש אשר ינאף את אשת איש. הדין נותן והשכל יחייב שימותו הנואף והנואפת. וכן ואיש אשר ישכב את אשת אביו אחר שערות אביו גלה דמיהם בם. כלומר מיתתם עמם והשכל יחייבם. וכן איש אשר ישכב את כלתו תבל הוא. כלומר תבלין ופלפלין מצא בשכיבת כלתו מבשאר נשים. דמיהם בם מיתתם עמם. וכן איש אשר ישכב את הזכר דמיהם בם. וכן איש אשר ישכב את אשה ואת אמה ראוי שלא תהיה זמה בתוככם. וכן השוכב עם בהמה או אשה אשר תקרב אל כל בהמה דמיהם בם והשכל יחייבהו. ואיש אשר יקח את אחותו בחשבו כי קין נשא אחותו חסד הוא. כמאמרם ז"ל. או חרפה גדולה היא. ונכרתו לעיני בני עמם. ואחר שערות אחותו גלה שהוא מן העריות. והוא דבר סתר ורצה להשתמש בשרביטו של מלך. על זה עונו ישא זולת הכרת. וכן איש אשר ישכב את אשה דוה והיא גלתה את מקור דמיה להתחבר יחד. ונכרתו שניהם מדה כנגד מדה. כי לזה לא אמר דמיהם בם. וערות אחות אמך ואחות אביך שהוא גם כן מן העריות. עונם ישאו מן הטעם שכתבתי. ולכן לא כתב דמיהם בם. וכן איש אשר ישכב את דודתו כמו שלקח עמרם דודתו בחשבו שיהיה לו בנים חכמים או נביאים. חטאם ישאו בהשתמשם בעריות שהם שרביטו של מלך. ולכן ערירים ימותו בלא בנים מדה כנגד מדה. הם עשו זה בשביל בנים. ערירים ימותו. וכן איש אשר יקח את אשת אחיו. בחשבו שהותרה אשת אח ליבם. זה שקר כי נדה ומרוחקת היא. אבל באשת היבם הוא לקרב המת ולקרוא לו שם בישראל. ואחר שערות אחיו גילה ערירים יהיו. אבל לא ימותו לפי שקצת טעם נתן לדבריו:

לא תנאף למה נאמר לפי שהוא אומר מות יומת הנואף והנואפת עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר לא תנאף. תנא דבי רבי ישמעאל לא תנאף לא תהיה בך נאוף בין ביד בין ברגל. אמר ר' אלעזר מאי דכתיב ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד. לא תגנוב אזהרה לגונב נפשות מנין ר' יאשיה אומר מלא תגנוב. ר' יונתן אומר מלא ימכרו ממכרת עבד. ולא פליגי מר קא חשיב לאו דגנבה ומר קא חשיב לאו דמכירה. תניא לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר או אינו אלא בגונב ממון אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בנפשות אף כאן בנפשות:

דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו. תני ר' חייא מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. רבי לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה. אנכי ה' אלהיך וכתיב הכא אני ה' אלהיכם. לא יהיה לך וכתיב הכא אלהי מסכה לא תעשו. לא תשא וכתיב הכא ולא תשבעו בשמי לשקר. זכור את יום השבת וכתיב הכא ואת שבתותי תשמורו. כבד את אביך וכתיב הכא איש אמו ואביו תיראו. לא תרצח וכתיב הכא לא תעמוד על דם רעך. לא תנאף וכתיב הכא מות יומת הנואף והנואפת לא תגנוב וכתיב הכא לא תגנובו. לא תענה וכתיב הכא לא תלך רכיל בעמיך. לא תחמוד וכתיב הכא ואהבת לרעך כמוך. שלש פרשיות כתב לנו משה בתורה וכל אחת ואחת יש בה ששים מצות. ולמה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדשים תהיו ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וכל מי שגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש. רבי יהושע דסיכנין בשם ר' לוי מייתי לה מן השונמית הדא הוא דכתיב ותאמר אל אישה ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא הוא קדוש ואין משרתו קדוש. מלמד שלא הביט בה מימיו. רבנן אמרין שלא ראת' טיפת קרי מימיה על סדינו. אמתיה דר' שמואל בר רב יצחק אמרה אנא הוינא משמשא במנוי דמרי ולא מן יומי חמית מיל' בישא על מנוי דמרי: