Quotation_auto על ויקרא 25:2

וא"כ איך חזר לומר אחר זכות האבות והארץ תעזב מהם. אבל הרצון בזה כי הש"י היה רוצה לעשות חסד עם ישראל בעבור זכות האבות. ואעפ"י שהוא ירצה לעשות עמהם חסד. משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. ויש לו להשלים מדה"ד. וידוע שאע"פ שישראל חטאו חטאים גדולים ועצומים. והש"י יכפר להם עונותיהם. עכ"ז היה בידם עון גדול שהוא עון השמיטה שהיא שקולה כנגד כל העבירות. שאמר בה ושבתה הארץ שבת לה'. ולכן כשהש"י רצה לגאלם ולכפר עונם ולזכור להם זכות אבותם. באתה הארץ ונתרעמה לפני הש"י. ואמרה רבש"ע כתבת בתורתך שאתה עושה משפט לעשוקים. ולמה לא תעשה לי דין מישראל שעברו תורתך שלא רצו לשמור שמיטת הארץ. ואתה כתבת אז תרצה הארץ את שבתותיה. וכשראה הש"י דבריה וטענותיה צעקו יחדיו. אמר ראוי לי לזכור הארץ ולעשות לה דין ישר. וזהו והארץ אזכור. ולכן והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה. כדין התורה. ובזה ירצו עונם. וכל זה יען וביען במשפטי מאסו. שהבאתי עליהם מדה כנגד מדה. וכמו שפירשתי באם בחוקותי עד קוממיות. כלולים בה כל הקללות של פרשת המוסר בברכות הקצרות שבה:

ויאמר ה' אל משה לך אל העם וגו' [היום] זה יום רביעי. ומחר זה יום חמישי. והיו נכונים ליום השלישי זה יום ששי שבו נתנה תורה. ומה עשה משה בחמישי השכים בבקר ובנה מזבח תחת ההר שנאמר וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר והעמיד שתים עשרה מצבות לשנים עשר שבטי ישראל דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים שתים עשרה לכל שבט בנה מזבח והעלה עליו עולות ושלמים נטל מדם העולה בשני כוסות חלק למקום וחלק לצבור מדם השלמים בשני כוסות חלק למקום וחלק לצבור שנאמר ויקח משה חצי הדם וישם באגנות זה חלק למקום, וחצי הדם זרק על המזבח זה חלק לצבור. ויקח ספר הברית וגו' אבל לא שמענו מהיכן קרא באזניהם רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר מתחלת בראשית ועד כאן. רבי אומר מצות שנצטוה אדם הראשון ומצות שנצטוו בני נח ומצות שנצטוו במצרים ובמרה ושאר כל המצות כולן. רבי ישמעאל אומר בתחלת הענין מהו אומר ושבתה הארץ שבת לה' וגו' שש שנים תזרע וגו' שמיטין יובלות ברכות וקללות. בסוף הענין מהו אומר אלה החקים והמשפטים והתורות וגו' אמרו מקבילים אנו עלינו כיון שראה שקבלו עליהן נטל הדם וזרק על העם אמר להם הרי אתם קשורים ענובים ותפוסים מהר בואו וקבלו עליכם את כל המצוות. רבי יוסי ברבי יהודה אומר בו ביום נעשו כל המעשים. וכבסו שמלותם ומנין שטענו טבילה הרי אני דן ומה אם במקום שאינן טעונין כבוס בגדים טעונין טבילה כאן שהוא טעון כבוס בגדים אינו דין (הוא) שיטענו טבילה, אין כבוס בגדים בתורה שאינן טעונין טבילה. לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכי מה היתה קדושתן במדבר, ערלים לא היו בתוכן, מן היה יורד להם מן השמים, מים היו שותין מן הבאר, ענני כבוד היו מקיפין עליהן, אלא על טומאת תשמיש המטה [שלא ישמשו], מה עשה הוסיף יום אחד משלו אמר לו הקב"ה משה כמה נפשות מישראל היו באות באותו לילה אלא מה שעשית יהא עשוי שנאמר והיו נכונים. הלכה אדם מישראל שקדש אשה מי צריך ליתן שכר כתב קדושין כך שנו חכמים אין כותבין שטר אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהן והחתן נותן שכר. וממי למדו מן הקב"ה בשעה שקדש לישראל בסיני שכך כתב לך אל העם וקדשתם ומי כתב גמיקום זה משה שנאמר ויכתוב משה את התורה הזאת ומה שכר נתן לו הקב"ה קירון הפנים דכתיב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו:

אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום היה משה הולך ועומד לו על פתח [אהליהם] והשכינה מקדמת ואומרת לו כך וכך תינוקות יש באהל הזה, מנין שנאמר ויפקד אותם משה על פי ה' כאשר צוה, כשם שהשכינה אומרת לו השבט הזה הוא חביב להקב"ה ביותר, ולמה מכל השבטים לא נבחר אלא השבט הזה בלבד שנאמר ובחור אותו מכל שבטי ישראל, אלא ברא הקב"ה ימים וברר לו אחד מהם שנאמר ימים יוצרו ולא אחד בהם, ואי זה [הוא] יום השבת. ברא שנים ולו אחד [מהם] שנאמר [ושבתה הארץ שבת לה', ברא שבועים ולו אחד מהם שנאמר] וקדשתם את שנת החמשים שנה. ברא ארצות ובחר אחת צהן זו ארץ ישראל שנאמר ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה. ברא רקיעים ובחר לו אחד מהם שנאמר סולו לרוכב בערבות. ברא [שבעים] אומות ובחר לו ישראל שנאמר ובך בחר ה' אלהיך וגו', ברא שבטים ובחר לו אחד מהם זה שבט לוי שנאמר ובחור אותי, לפיכך הוא מחחב אותם ביותר ואומר למשה בכל פעם פקוד את בני לוי. למה אמר כל זכר ולא מזכיר שם נקבה [מפני שכבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים שנאמר כל זכר, לכך] אמר דוד הנה נחלת ה' בנים אלו הזכרים (ולא) [ואם] באו הנקבות אף הם שכר פרי הבטן. ולמה פוקד אותם בכל פעם ופעם לפי שהוא טכסים שלו והמלך שמח בטכסים שלו הרבה, ואתה מוצא שכל שבטו של לוי ממועט, ולמה היו מועטין לפי שהיו רואין את השכינה. ואף כשעלו ישראל מן הגולה [בקשו מהן] ולא מצאו (מהן) שהיו מועטין שנאמר ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם, אמר הקב"ה בעולם הזה היו מועטין על ידי שהיו רואין את כבודי, שנאמר כי לא יראני האדם וחי אבל לעוה"ב כשאחזיר שכינתי לציון אני נגלה בכבודי על כל ישראל ורואים אותי וחיים לעולם שנאמר כי עין בעין יראו, ולא עוד אלא מראין זה לזה באצבע שנאמר כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות. ואומר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה: