צרור המור על התורה
וי"א כי הטעם שצוה אלינו לעשות משכן רמז למשכנו של מעלה. באופן שתהיה השגחתו דבוקה בנו. ולכן היו כלי המשכן להוריד ההשפעה האלהית. כן הקרבן אשר הוא התכלית אשר צוה לעשות מזבח אדמה. נמשך ממנו השפעת קריבה ואחדות. והכבוד האלהי היה נגלה ונראה לעיני העם באש. דכתיב ומראה כבוד ה' כאש אוכלת. וכן כי ירד עליו ה' באש. והאש הוא היותר דק ומעולה מכל הגשמים השפלים. והוא משגיח באש על השפלים. כי באש הוא מעניש לחוטאים ומציל לאוהבים: ומפני שהכבוד האלהי נתראה באש ומכונה לאש. ה' אלהיך אש אוכלה. צוה הש"י להכין הכנה בשתתדבק ותנוח ותעמוד בתוכה. והם אין רואין אלא האש והוא אשו הגדולה. והאש טבעו לעלות למעלה. לא תעמוד למטה אלא נאחזת בגוף מה. ולכן צוה אש תמיד תוקד על המזבח. והגוף היותר מוכן לזה הוא השומן הדשן. כי בשמנינותו תאחז האש והוא בלחם ומזון אליה. וזהו אומרו לחם אשה. וכן קרבני לחמי לאישי. קרבן הנקרב לי הוא לחמי מזון לאישי. ריח ניחוחי. כוונת המקריב השפעת חן ונחת רוח לפניו. ועל הטעם הזה צוה לעשות שמן למאור להעלות נר תמיד. וכן הקטרת הסמים על זה הדרך. ולכן צוה לעשות זה על יד איש קדוש. שמן וקטורת פנימי. וקרבן חיצוני תמידי. איש אל רעהו יעזורו ועל יד הכהן המשרת ישוב הקרבן קדש. והוא הכנה ומזון לאש האלהי שישכון בתוך בני ישראל. והעד הנאמן על כל זה כי את אישי ה' לחם אלהיהם הם מקריבין והיו קודש. שפירושו כי את אישי ה' הוא הכבוד הנגלה ונראה באש. לחם אלהיהם שהוא הקרבן שנקרא לחם רוחני. הם מקריבים כי את האש ההיא הם מקריבים. הקרבן שהוא ללחם ומזון לה והיו קדש באמצעיתו. ובהעדר הקרבן שהוא לחם הנזכר. נסתלק האש ונסתלקו בו השפעות הנמשכות ממנה. נשאר הנשפע למטה בקצוות שאין ביניהם מחבר. וזהו ותצא אש מלפני ה' ותאכל את החלבים. שהם כמזון ולחם לאש ובאמצעותו היא יורדת. וכל העם רואים ברדת האש על המזבח כי הקרבן מושך את האש. והאש מושכת הקרבן. כשמן שהוא מושך לאש. והאש מושכת אליו. שהוא מזון לה. והאש הזאת היא אש הצלה ואש מענישה. וזהו קרבני לחמי לאישי. או הצלה והשלמה וקבול קרבן. והתורה מלאה מזה ותצא אש ותאכל את העולה ואת השלמים. וכן בשלמה ותרד האש. וכן באליהו אש כליה. אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים. וכן אש נדב ואביהוא. וכן בקרח ובתבערה. וכן אמר לאישי ואישים. ותועלות הקרבן הם ארבעה. אחד שהוא מכלל רפואות תחלואי הנפשות. אחר שהחטאים הם תחלואים נפשיים. ולכן אמר אם כל עדת ישראל ישגו וכן ביחידים. ב' שהוא משקיט חרון אף ה'. והעד עולת דוד בגורן ארונה. וכן כי יצא הקצף. וכן ולא יהיה בכם נגף. שלישית לבקש רצון ה'. והעד עולת הבל וישע ה'. וגם עולת נח. ד' להוריד שפע רוחני למטה. והתורה מעידה על זה מכמה פנים. ולכן נאמר באהרן וירד מעשות העולה וכתיב וירא כבוד ה'. וכן באליהו וכן בשלמה והיה כצאת מן הקדש והענן מלא את בית ה' ע"כ. והנה זה טוב לפי הפשט. ודרך אמת סלולה ליודעים:
צרור המור על התורה
ולכן התחיל בפרשת הקרבנות. אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. הקרבן הנבחר הוא מכם. כשאדם מתענה ומקריב חלבו ודמו וממעט אותו. ומקריב עצמו על גבי המזבח. לפי שהוא דומה לקרבן המזבח. כאומרו להקריב לי חלב ודם. בענין שבזה הסניגור והקטיגור נקרבים ונאחזים זה בזה. ומדת הרחמים גוברת על מדת הדין. ואע"פ שנקרא קץ כל בשר ודרכו לכלות כל בשר. בקרבן הבשר והדם נעשה סניגור. עד שעולה ריח הקרבן לריח ניחוח לה'. ואמרו נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. באופן שמדת הדין של אש הגדולה חוזר לרוח. וזה דבר גדול היות האדם בעל בשר וכובש ושולט באש הקשה עד שמחזירו לרוח. וכמו שאמר אותו חכם במאמר נורא בי עמרם. אתו כולי עלמא ואמרו ליה ביישתנו. ואמר להם מוטב דתכספו מיני בהאי עלמא ולא תכספו מיני לעלמא דאתי. נפיק מיניה כדיקלא דנורא אמר חזי דאת נורא ואנא בשרא וכו' כדאיתא בקידושין. וכבר פירשתי זה בפסוק לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר עיין זה שם. זהו מה שראיתי ובינותי בספרים בטעם הקרבן האמיתי. והם דברים נסתרים שהם כבשונו של עולם. ואני ביררתים וצרפתים בכל יכלתי. לכסות טפח ולגלות טפחיים למען ירוץ קורא בו. ואיני רוצה להאריך בפרטי הפרשה כי כבר רמזתי למעלה. כי הקרבנות חלוקים לששה מינים. עולה ומנחה חטאת ואשם ומילואים וזבח השלמים. וכנגדם ששה מיני אנשים חוטאים ומהם בנפשותם. והם אדם כהן משיח עדת ישראל נשיא נפש. ואלו כולן מנויין בזאת הפ'. ובפ' כי תזריע הזכיר קרבן היולדת כמו שפירשתי למעלה. ובכאן התחיל לפרש דיני העולה דכתיב אם עולה קרבנו. ואח"כ פירש דיני המנחה ונפש כי תקריב קרבן מנחה. אח"כ אמר זבח שלמים. ובפרשת צו את אהרן פירש דין החטאת והאשם. ובזאת הפרשה פירש בראשונה דין אדם כי יקריב שהוא יחיד ששגג. ואחר כך פירש דין הכהן המשיח ואמר אם הכהן המשיח יחטא. לפי שהכהן המשיח הוא ראוי היותו דבק בשם. אחר שהוא משמש בהיכלו. ואם כן איך אפשר שיחטא. לזה אמר לאשמת העם. כי אשמת העם וחטאתם גרמה לו לחטוא. ולכן כללו בדין נפש כי תחטא. להורות שחטא בנפש המתאוה שגברה על גופו. לא בשביל עצמו אלא בשביל אשמת קהלה. ולכן כתב הקדוש כי שליח צבור שנכשל בתפלתו. אינו סימן טוב לעם. אחר שהוא במקום הכהן. ולכן אמר שהוא היה מלמד לש"צ דיני התפלה ובפרט בתפלת יום הכפורים. ובסדר עבודה היה מדריכו ומלמדו בענין שלא יכשל בלשונו. כמו שאמר צווהו ולימדוהו עד בא יום העשור. ולכן כתב בכאן את פני פרכת הקדש כמוזכר בדבריהם. להורות שעדיין הוא בקדושתו. אלא שאשמת הקהל סבב חטאתו. ולפי שזה היה בסבת אשמת הקהל. צוה שיביא פר לחטאת. כמו שצוה בחטאת העם שכתב ואם כל עדת ישגו וגו'. והקריבו הקהל פר בן בקר. ולפי שאמר ואם כל עדת ישראל ישגו. וזה נראה דבר נמנע. כי איך אפשר שישגו כל העדה כאחד. לזה אמר ונעלם דבר מעיני הקהל. כלומר לא חטאו כל העדה כי אי אפשר לכולם לחטוא כי אם אחד יחטא או (רובם) מקצתם [ורובם] א"א שיחטאו. אבל היה הדבר שנעלם הדבר מהם. ואפשר הוא לחטוא בלא ראות. או שרמז ונעלם דבר מעיני הקהל. כלומר אי אפשר לכולם לחטוא. אבל היה הדבר שנעלם דבר מעיני העדה שהם הפרנסים והסנהדרין שנקראים עיני העדה. לפי שהם מאירים את העם בהנהגותיהם. כאומרם במסכת תעניות כלה שעינה יפות א"צ לבדוק בכל גופה. ולפי שהסנהדרין טעו. אפשר היה שכל הקהל שסמכו על דבריהם ועל הוראתם שיטעו כולם. ובזה נתרץ מה שהקשו למה אמר בנשיא אשר נשיא יחטא. ולא אמר אם. כמו שאמר בעדה או בכהן המשיח. אבל אחר שהנחנו שכל העדה שגו. כאומרו ונעלם דבר מעיני הקהל. אם כן בנשיא אין ראוי לומר אם. ולשים הדבר בספק. אלא אשר נשיא יחטא שחטא בודאי. אחר שהוא אחד. כ"א הקהל כולו חוטאים. כל שכן היחיד שחטא. וזהו אשר נשיא יחטא. ובמדרש אמרו אשרי הדור שהנשיא שלו חוטא ומתחרט כי זה שבח גדול לו. עשו מלת אשר נשיא כמו אשרי. ובמדרש הנעלם אמרו בנשיא שלבו גס בו ויש לו שררה ונשיאות. בודאי הוא שיחטא. ולכן בכולם אמר אם הכהן המשיח וכולם כן. אבל בנשיא שלבו גס בו ומכח השררה והנשיאות חוטא בודאי. אמר אשר נשיא יחטא:
ילקוט שמעוני על התורה
דבר אחר כמתאוננים נשרפו כשרפת נדב ואביהוא שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו כעבד שהיה משמש את רבו ופרוסתו בידו ונושך ממנה כך הקלו ראשם באוכלים ושותים והיו ראויין לישרף באותו היום, ומפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקב"ה לא רצה לפגוע בהם ולעשות בהם פרצה בו ביום הדא הוא דכתיב ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו מכלל שהיו ראויין להשלחת יד אבל לאחר זמן נשרפו. נדב ואביהוא בכניסתן לאהל מועד נשרפו. והזקנים נשרפו כשנתאוו תאוה שנאמר והאספסף אשר בקרבו, אין אספסוף אלא סנהדרין שנאמר אספה לי וגו', וכתיב ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבמחנה, וכתיב ותבער אש בעדתם ואין עדה אלא סנהדרין שנאמר והיה אם מעיני העדה, וכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו. אמר משה לשעבר היה עמי מי שישא במשאן של ישראל עכשיו אני לבדי [איני יכול] שנאמר לא אוכל אנכי לבדי וגו' אמר לו הקב"ה אספה לי וגו':