Quotation_auto על ירמיהו 22:13

ויש לשאול למה לא אמר בכאן הן אני ערל שפתים כמו שאמר למטה. ועוד למה הפסיק בנתים ואמר אלה ראשי בית אבותם. ועוד למה חזר לומר וידבר ה' אל משה דבר אל פרעה מלך מצרים. ולא דיבר כלל עד שהוצרכו לומר הוא הדיבור עצמו האמור למעלה אלא שהפסיק בשביל הייחס. ועוד כמו שאמר בכאן הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. למה לא אמר ג"כ ואיך ישמעוני בני ישראל. והנראה בזה כי כשמשה אמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה. לא אמר ואני ערל שפתים אלא בשביל פרעה שהיה ראוי איש בעל לשון לדבר צחות לפני מלך גדול כמוהו. אבל כשאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי. כי היל"ל הן בני ישראל לא שמעו דבריך. אבל נראה שמשה הרגיש בישראל שלא היו רוצים לשמוע לו בסבה שהיו רואים שהיו בישראל גדולים ממנו. ואולי היו אומרים האחד בא לגור מארץ מדין ולא נצטער בצרתינו וישפוט שפוט. מי הוא ומי אביו ליקח זאת השררה. כי שבטים גדולים יש ממנו כיששכר וזבולון. ויותר ראובן ושמעון שהם הגדולים. ובפרט ראובן שהוא הבכור ולו ראויות המעלות. וזה נמצא מעולם בישראל שכל אחד אומר אני אמלוך. אחר שאז"ל בני ישראל בני מלכים. והסמך ממה שאמר בצדקיהו ברעהו יעבוד חנם. ומי הוא רעהו של המלך אמור מעתה בני ישראל בני מלכים. וכולם שוים. ולכן אמר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי. מצד חסרוני וחסרון שבטי שהוא שלישי לשבטים. ולזה באתהו הדיבור וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים. לרמוז שצוה לישראל שיסבלום וישאום על כתפם למשה ולאהרן. לפי שהם אנשים ראויים והגדולים שבשבטים ושבטו הקדוש מכולם. כאלו אמר ששם בלב בני ישראל ובלב פרעה שיעריכום בערך גדול ונטה חנם בעיניהם. כאומרו גם האיש משה גדול מאד בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. ולהוציא מלב בני ישראל זה הטעות שהיו אומרים שהיו בישראל שבטים אחרים גדולים ממנו. התחיל לייחסם להראות שהיו ראויים מכל השבטים. והתחיל בראובן ואמר בני ראובן בכור ישראל למנין ולא לנבואה. והלך לשמעון ואמר בני שמעון ימואל וימין וגומר. ולפי שלא היו ראויים לנבואה קיצר בהם. אבל כשהלך ללוי אמר ואלה שמות בני ישראל. אלה הם בעלי השם והראויים למעלה ולא הראשונים. ולכן לא הזכיר שמות בראשונים ולא האריך בהם. אבל בשבט לוי האריך הרבה בשנותם ובבניהם עד שהגיע למשה ואהרן. ואמר ויקח עמרם את יוכבד דודתו ותלד לו את אהרן ואת משה. עד שאמר הוא אהרן ומשה הראויים מכל האנשים. אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל. ולא לקחו הם השררה ולא שאלוה אבל ברחו ממנה. ועכשיו שראו ישראל שהיו ראויים. והשם תיקן מה שנתרעם הן בני ישראל לא שמעו אלי. חזר ואמר לו בא דבר אל פרעה מה שדברתי לך. ואז השיב הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. אבל לא אמר בכאן איך ישמעוני בני ישראל. לפי שכבר תקן השם זה בסדר היחס. והשם השיב לו ראה נתתיך אלהים לפרעה. כלומר ראה מה שאתה אומר כי כבר תקנתי הכל. במאמר ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים. כי שמתי בלבם שיאהבוך כל העם ופרעה ישימך לראש ויחלוק לך כבוד. וזהו ראה והבן בדיבור שלמעלה איך נתתיך אלהים לפרעה. ולכן לא אמר ראה אני נותן אותך אלהים לפרעה אלא ראה נתתיך אלהים לפרעה בדיבור הראשון:

ועתה שמע מה שכתב הקדוש רשב"י ז"ל בזה כי הוא יסוד מוסד. וכל דברי בזה הספר סובבים על דבריו ועל דעתו לפי שהיא תורת אמת. והתחיל בזאת הפרשה ואמר הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט בחצי ימיו יעזבנו. וכתב כי מה שאמרו החבריא בזאת הפרשה שהיתה בשורה טובה מפני המטמונות טוב הוא. אבל דנא פשרא דמלתא. כי דרכי האמוריים היו ידועים שכל יסודם היה על שקר וכזב. וכל מעשיהם היו מיוסדים על צד הכישוף. ולכן כשבונים ביתם מיד בבנין היסוד היו מיסדים אותו על שורש פורה ראש ולענה. והיו אומרים כשמשימין האבן הראשה לשם שד פלוני ולשם ע"ז פלונית. באופן שמאותו עת רוח רעה שורה בבית ומטמא כל אשר בבית. וכן היו עושים כל מעשיהם לשמות ידועים מרוח הטומאה. באופן שכל ארץ ישראל היתה מליאה גלולים ושקוצים ושדים. ולפי שבנו ביתם בלא צדק רצה השי"ת לגלות לישראל זה הסוד. ורצה שאחר שהוא קדוש ומשרתיו קדושים. שישראל יהיו טהורים ולא יהיו קללה בגוים אשר ה' מאביד מפניהם. ולכן עשה בחכמתו וביכלתו ענין נגעי הבתים. בענין שאותו שד הצורר שעל שמו נבנה הבית שיצא מהיסודות ויתפשט בבית. עד שיתראו בבתים כתמי נגעים כמו שנראים בבגדים. בענין שבזה יבא הכהן הקדוש ויצוה להרוס הבנין והיסוד שהוא טמא. וישליכוהו מחוץ לעיר אל מקום טמא. כי טמא הוא וטמא שמו ורוח עועין בקרבה. וכל זה בא מצד זוהמת נחש הקדמוני שהוא ארור וטמא זהו כי נגע בכף ירך יעקב. וכתיב התם כל הנוגע במת בנפש. מה להלן טמא אף כאן טמא. ולכן אמר ובא אשר לו הבית. כי אין הנגע והמטמון נראה אלא לבעליו: