Quotation_auto על ירמיהו 39:12

אחר לידת יוסף כתיב ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר שלחני. הטעם בזה לפי שראה שהשם השלים תאותו לזכור לרחל. לפי שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל. ולכן כשנולד יוסף שאל לו רשות דרך מוסר. וי"א כי הטעם בזה כי כל עוד שלא ילדה רחל היה מפחד שיקחה ממנו. כאלו אינה הוגנת לו או הוא שונא לה אחר שלא ילדה עד כאן. ואז א"ל נחשתי כלומר בנסיון ראיתי בדבריך. ולכן לא תעזבני כי כל אשר תשאל ממני אתן לך. ואולי אמר זה לפי שאמר נחשתי. וידוע בדברי הנחש כי המבקש דבר מה לעשותו צריך שיתן כל מה שמבקשים ממנו בין רב למעט. ולכן השיב לו יעקב פעם שנית. אתה ידעת את אשר עבדתיך באמונה. ויברך ה' אותך לרגלי בסבת תפלתי. כמו שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים ולא לסבת נחושך. והוא חזר לסבת הנפש ואמר מה אתן לך. כי הכל תלוי בפיך. לזה השיבו לא תתן לי מאומה כי לא נחש ביעקב. אלא אם תעשה לי את הדבר הזה אשוב לרעות צאנך. ובזוהר אמרו שאמר לא תתן לי מאומה. לפי שלבן אמר נקבה שכרך עלי לפי שראה לבן שיעקב היה חומד הנשים עד שהיו לו ד' נשים. ולכן א"ל אם אתה חפץ בנקבה אחרת אמור לי. וזהו נקבה שכרך עלי מה נקבה תרצה בשכרך ואתן לך. לזה א"ל לא תתן לי מאומה. כי כל שעשיתי היה לשם שמים. ואולי לזה א"ל לא תתן לי מאומה. לא תשים לי מום בזה. כמו שאחז"ל ואל תעש לו מאומה. הסר משם כל שה. כלומר אני יודע שאתה רמאי ובעלילה אתה בא עלי. לכן אני רוצה לשמור עצמי מכל החשדות. הסר משם כל שה נקוד וטלוא. והנולדים מכאן ולהבא מאלו המראות והיו שכרי. בענין שתענה בי צדקתי כשתחשדני. ולכן לפי שחשב לבן שכל זה היה עושה יעקב לרמותו ולילך לגנוב צאנו. סיפר ששם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב. ויקח לו יעקב מקל לבנה לח לעשות במקלות ציורים נקודים עקודים בגלוי הקליפות. והציב המקלות ברהטים בענין שיחמו הצאן אל המקלות. כי הדברים הטבעיים לפעמים פועלים מצד הראות. כמו שמתעוררת תאות המאכל בראות אדם כנגדו אוכל טוב. וזהו ויחמו הצאן ותלדנה הצאן עקודים נקודים. וזהו היה עושה בזמן מיוחד כאמרו והיה בכל יחם הצאן המקושרות. אבל בהעטיף הצאן לא ישים. בענין שהזמן יסייע לראיית המקלות: