בִּלַּ֤ע הַמָּ֙וֶת֙ לָנֶ֔צַח וּמָחָ֨ה אֲדֹנָ֧י יְהוִ֛ה דִּמְעָ֖ה מֵעַ֣ל כָּל־פָּנִ֑ים וְחֶרְפַּ֣ת עַמּ֗וֹ יָסִיר֙ מֵעַ֣ל כָּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ (פ)
צרור המור
או יאמר. ראו עתה כי אני אני הוא הגואל הראשון בגלות ראשון. ואני הוא הגואל האחרון בגלות אחרון. וכמו שהיה בידי כח בשאר הגליות. כן יהיה עכשיו. ולכן רמז בכאן כל ארבע גליות. ראו עתה כי אני אני הוא בגלות בבל. אני אמית ואחיה בגלות מדי דכתיב שם להרוג ולאבד. וכבר היו חשובים כמתים לפי מחשבת המן כדכתיב להומם ולאבדם. מחצתי ואני ארפא בגלות יון. דכתיב במזמור חנוכת הבית שועתי אליך ותרפאני. ואין מידי מציל בגלות אדום. שהוא אחרון. והאחרון הכביד עולו עליהם יותר מכל הראשונים. לכן אין מידי מציל מכולם. ובמדרש קהלת אמרו. מי שאמר החמורה אמר הקלה. וראוי היה לומר מחצתי בראשונה. אבל אמר שעתיד הקב"ה להחיות המתים. כמו שהיו בראשונה פסחים או עורים. כן יקומו אחר התחייה פסחים. בענין שלא יאמרו אחרים החיה. וזה אני אמית ואחיה המתים. כמו שהיו עורים אלמים. ואחר כך מחצתי ואני ארפא מכותם ומומם. ד"א מחצתי ואני ארפא. כלומר אותה מחיצה שהיתה בינם לבין אלהיהם מצד יצה"ר המקטרג. אני ארפא כדכתיב בלע המות לנצח וגו' ע"כ: