Quotation_auto על קהלת 8:16

היוצא לנו מזה כי לשפוט ענייני העולם הזה על נכון צריך רוחב לב ודין אין חקר. ולכן תמצא כי שרה אע"פ שהיתה גברת הנשים. תולדתה היא חלושה ורכת הלבב ובצאתה מרחם אמה נאכל חצי בשרה. ודעתם של נשים קלה ובכאן לא אמרינן חוץ כמו שאמרה ברוריה אשת ר"מ חוץ מברוריה כמוזכר בע"ז. ולכן כשהשם נתן לה ליצחק חשבה בלבה. זה עת לשחוק ואמרה צחוק עשה לי אלהים. לפי שחשבה שזה היה טוב גמור ואין למעלה ממנו. ולכן כשהלך אברהם לשוחטו לשם בעליו. חשבה שאבדה כל הטובות שבעולם ולמה לה חיים. ולכן אמרו שפרחה נשמתה ומתה. אבל אברהם הצדיק היה חכם גדול מוכתר בתורת השם ולא העריך זה הטוב מעת בואו לטוב אבל חקר בחלקי האפשר. וראה שזה הטוב לא היה טוב גמור אבל היה בו חסרון. כי היה חושב ודואג ואומר מה אעשה ומה אומר ולבי מאד חמרמר. ויען אברהם ויאמר הנה לשלום מר לי מר. מה אעשה לבני כי לכל העולם יש להם זוג ולבני אין לו זוג. מה אעשה לי ומה אשה אתן לו. אם מבנות כנען או מבנות ישמעאל. ועל זה ביום ובלילה שינה בעיניו איננו רואה. באופן שכשאמר לו השם קח נא את בנך את יצחק. שמח ואמר האח כי אין לי בן ואח לבקש לו אשה. ולכן השכים בבקר לקיים מצות יוצרו בלי התפעלות ובלי עצבון. ולפי שראה השם גודל לבבו ושמחתו. בישרו בלידת רבקה להסיר תוגתו. אבל שרה לפי שהיתה אשה. ולא היתה לה גודל הלב כאברהם. כשראתה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט לא נשחט פרחה נשמתה ומתה. כמאמרם ז"ל ולכן נסמכה מיתתה לעקידה וזה כפתור ופרח. וזהו שאמרו במדרש הנעלם ויהיו חיי שרה מנין ויהיו שהם שלשים ושבעה. כמניין חיי יצחק באותה שעה היו חיי שרה. לרמוז שכל שאר השנים לא היו חייה חיים. ולכן כשראתה שנזדמן בנה לשחיטה. חשבה כי בכאן ספו תמו כל הטובות ותקרב לשחת נפשה. ואולי לטעם זה כתב בכאן מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. שכתב במועט שנים. ובמאה כתב שנה. וראוי היה להפך. אבל הרמז בזה כי השנים האחרונים היו נחשבים לה לשנים רבות בסבת יצחק. אבל השנים הראשונים היו נחשבות לה כשנה אחת. והנה לפי זה היה ראוי שיאמר גם כן בעשרים שנים כמו בשבע. לכן נראה הטעם בזה מיוסד על מאמרם ז"ל בסדר קדשים שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטרפת עליהם. שנאמר מסיר שפה לנאמנים וגומר. אבל זקני תורה אינם כן כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה וגומר ע"כ. ולכן בכאן כתב בשנים הראשונים שנה שנה. לפי שכולם אינם חשובין כשנה אחת בערך האחרונים. לפי שזקני תורה כל זמן שמזקינים דעתן מתישבת עליהן. ויותר עושים בשנה אחד משני הזקנה ממה שעושים בכל השנים הראשונים. והטעם בזה לפי שהם קרובים יותר אל המלך. ולכן תמצא שכתב בשלמה עליו השלום ויהי לעת זקנותו ונשיו הטו את לבבו. כאלו היה בן עשרים לרדוף. ולכן בשרה שהיתה אשה חכמת גברת על כל הנשים. אמר שדבקה נפשה באלהים לעת זקנתה. עד שבשבע שנים האחרונות עשתה בהם יותר מבכל שאר השנים. ולכן כתב במאה שנה ובז' כתיב שנים. ולכן תמצא לפי שהיא גברת על כל הנשים כתב מיתתה בתורה באורך. להזכיר שניה ומקור הפטירה. ואיך עשו לה כבוד במותה. כאילו היתה אם כל חי. וזהו ויהיו חיי שרה ותמת שרה ויבא אברהם לספוד לשרה. ואיך כל בני המקום בטלו ממלאכתן ובאו לגמול לה חסד. ושנקברה במערת המכפלה שהוא מקום מקודש מימות אדם הראשון. וכן שהיתה בקרית ארבע היא חברון המקום הנבחר מכל ארץ ישראל. לפי שמתחילת בריאת העולם נקרא כן על שם ארבע זוגות שעתידים להקבר שם אדם וחוה אברהם ושרה וכו'. וזהו קרית ארבע. וכן היא חברון לפי שהוא מוכן להתחבר הנפשות למעלה. ולכן נקרא חברון. וכל זה בארץ כנען שהיא ארץ קדושה. וזה להורות על מעלת שרה מכל הנשים. ולכן כתיב בה ויהיו חיי שרה וגומר:

ואמר ויקחו לי תרומה ולא אמר ויתנו לי. להורות לנו על מה שאמר דהע"ה כי ממך הכל ומידך וכו'. להורות לנו כי ענייני הצדקה והנדבה שאנו נותנין ומתנדבין לבדק הבית ולעניים. אין אנו נותנין. אלא לוקחים ומקבלים. כי מי הוא זה ואיזהו שיתן מתנה למלך המלכים. אחר שהכל שלו ולה' הארץ ומלואה. והוא בחסדו חונן לאדם טובות העוה"ז. ומפקידם אצלו דרך פקדון. ושיוציא מהן כל מה שירצה להכנת מזוניו ולכל צרכיו. בתנאי שיוציא הכל לעבודת יוצרו. ולא יתגאה לומר כחי ועוצם ידי וגו'. שאם יחשוב כן יחשוב שהכל שלו. ולא ירצה לעשות צדקה ממנו. כי יאמר אני טרחתי בו ביום ובלילה שינה בעיני אינני רואה. ומה לי לחסר ממוני לתת לאחרים. ולכן אמרו כל שלחן שלא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים. לפי שחושב כשאינו עוסק בתורה. שהשלחן וכל אשר בו הוא שלו. וזה היה חטא נבל הכרמלי. כמו שפירשתי במקום אחר שחשב שהכל היה שלו. ואמר איך אקח לחמי ושיקויי אשר טרחתי בהם. ואתנם לאיש אשר איני מכיר. ובזה היה כופר בהשגחת הש"י. ולכן נגפו ה'. אבל השלחן שאמרו עליו ד"ת הוא שולחנו של מקום. שבדברי תורה חושב ורוצה כי יד ה' עשתה זאת והכל שלו. והוא שולחנו של מקום ולא שלו. ואפתורא דרחמנא סמכינן. וזהו זה השולחן אשר לפני ה'. ואחר שהשולחן אינו שלי. למה ירע לבבי בתתי מלחמי לדל. אבל כשאין אומרים ד"ת על השלחן חושב שהכל שלו. ואין בשולחן הזה חלק לאלקי ישראל. וזהו צואה בלי מקום. כי אין חלק לש"י שנקרא מקום בזה השולחן. ולכן אמר איש ברתותא תן לו משלו. וא"כ למה ירע לבבך בתתך לו. וחסד גדול עושה לו הש"י כשרוצה להזמין לאדם איש טוב שיתן לו צדקה. וזהו ושם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז. כי הוא מקבל ואינו נותן. אחר שהכל שלו. ולכן אמר בכאן ויקחו לי תרומה. ולא אמר ויתנו לי. כי הם אינם נותנים. אלא מקבלים ולוקחים לעצמם. לפי שכל מה שעושה בזה העולם. חוץ מהתורה והצדקה הכל עושה לאחרים ולא לו. כאומרו ועזבו לאחרים חילם. ואמר אל תתן לנשים חיליך. אבל התורה והמצוה הוא לבדו יעשה לכם. ולכן כתב בתורה במצות הלולב ולקחתם לכם. וכן וספרתם לכם ספירת מצוה. אבל כל שאר הספירות והלקיחות הם לוקחים ועושים לאחרים. וז"ש הלל מרבה בשר מרבה רמה. וכן כל שאר הקניינים הוא מרבה לאחרים. אבל בדברי התורה והמצוה הוא עושה לעצמו. וזהו מרבה ישיבה מרבה חכמה לעצמו. וכן בכל קנייני התורה אמר קנה לעצמו קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העוה"ב. ואחר שבאלו הקניינים הוא מרבה לעצמו. א"כ הוא מקבל ואינו נותן. וא"כ יפה אמר בכאן ויקחו לי תרומה. ולא ויתנו. כי הם לוקחים לעצמם ואינם נותנים. ולכן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו. כי מי שלבו נודבו הוא רואה ומבין שהכל מיד השם ונותן הכל בשמחת לבו. ובמדרש הנעלם אמרו. כי ויקחו לי תרומה הוא מדבר על סוד הייחוד. שראוי ליקח שם ה' ולהעלותו בלבבו מעלה למעלה עד רום המעלות. שזהו בסוד ה' אחד. בסוד י' ספירות שנקראו תרומה תרי ממאה. כי כל אחת מהן היא במקום י'. י' פעמים י' הן ק' כנגד ק' ברכות. וזהו נאם הגבר הוקם ע"ל וזהו מאת כל איש אשר ידבנו לבו. כי האיש הקדוש. בנדבת לבו ובמחשבתו לוקח זאת התרומה שהיא כנסת ישראל. ומוליך ומביא מעלה ומוריד מעלה ומטה ובד' רוחות העולם. עד שמייחד כל הדברים העליונים אלו עם אלו. וכל זה במלת זאת. וזהו וזאת התרומה וגו'. ולכן אמרו שמונה בכאן י"ג דברים זהב וכסף ונחשת וכו'. כנגד י"ג מדות. הם י' ספירות עם הג' הנעלמות אשר לא ידעו שמם. וכן תמצא כנגד זה שתקנו בישתבח י"ג מיני הודאה והם שיר ושבחה וכו'. ולכן אמר שם שאין להפסיק בהם. והמפסיק בהם בל יראה גאות ה'. ובאלו הדברים ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ואין להאריך בזה:

ודעתי עוד בזה כמו שפירשתי בפירוש רות. כי דבר ידוע הוא שהתורה אמרה על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. וטבע הנשים הוא לשנוא הכלות לפי שרואות כי אשר טפחו וריבו בניהם ועברו עליהם צרות רבות ורעות. וביום ובלילה שינה בעיניהן אינן רואות לגדלם ולהניקם בדדי בתוליהן. ומיד כשנושא אשה גם אלה תפשענה ואז יפשע בנה בעת ההיא ומתיחד עם אשתו אשת נעורים. ואמה נהפכה לו לאויבת. וזהו אומרם ז"ל כשתדור זאב עם כלב תדור כלה עם חמותה. לרמוז כי כשיבא משיחנו ויתקיים וגר זאב עם כבש. יתקיים וסרה קנאת אפרים. וקנאת כלה עם חמותה. ובכאן תראה מעלת רות המואביה על כל הנשים כי דבקה בנעמי חמותה. אחרי היות לה לאויבת בהיותה כלתה. ועוד שכבר מת מחלון בנה בידה. ואולי מעין גורם. והיה ראוי לה לשנאתה יותר. ועם כל זה אהבה כנפשה. כמו שהארכתי שם. וא"כ בכאן יפה אמר הכתוב ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה אהבה נפשיית. כדין התורה. ואם שרה היתה בחייה איך תוכל לראות כי בנה היחיד רצתה נפשה. יהיה אוהב לרבקה יותר וישכח תגמוליה ואהבתה וידבק באשתו. לזה אמר כשראה יצחק שהיתה לו לאשה ויאהבה אהבה גמורה. לקח נחמה גדולה אחר שמתה אמו. כי טוב לה המות משתראה בעיניה יצחק בנו קשור ואהוב עם רבקה אשתו ומפרד אהבתו ממנה. וזהו וינחם יצחק אחרי אמו. והוא כפתור ופרח: