Quotation_auto על קהלת ד:8

והנה כל זה רמז לאדם החוטא. שהקב"ה מתרה בו פעם שלש עם גבר. ואמר לו ראה נתתי לפניך את החיים וכו' ובחרת בחיים. ואם אינו רוצה. בדרך שהוא רוצה לילך מוליכין אותו. ומדרך השכל נוכל להוציא כל זה מזאת הפרשה. לפי שיש בה רמיזות רבות. כי מה צורך לומר בבלעם ויחבוש את אתונו. ולמה שינה וכתב בכאן אתונו ובאברהם חמורו. ועוד מה זה כי מיד הלך המלאך לשדה. ואח"כ במשעול הכרמים. ואחר כך במקום צר. ועוד מה טעם כתב בשלישית ויך את האתון במקל ולא בראשונה. ומה לנו אם הכה אותה במקל או ביד. ולכן נראה כמו שאמרתי כי בלעם הוא רמז לאיש הבליעל. הבולע תענוגי העולם ההולך אחריהם. ומניח חיי עולם בשביל חיי שעה. ואע"פ שהשם מתרה בו להלוך בדרך טובה. ונתן בו נשמת רוח חיים להדריכו בדרך ישרה. אינו מביט ומשגיח בה. ונפתה אחר נחש הנחשת. ומשעבד נפשו ורוחו ורומסה תחת כפות רגליו. וע"ז אמר ויחבוש את אתונו. שזה רמז על נפשו הפנימית היושבת בהיכל המלך פנימה. ולכן תמצא שת"א ולשורקה בני אתונו עמא דיבנון היכליה. עשה אתונו כמין שער האיתון. וכן בכאן בזה הרשע הבלען. הולך אחר תאוותיו ומענה נפשו. וזהו ויחבוש את אתונו. אבל באברהם אמר ויחבוש את חמורו. ואמרו רז"ל משנברא העולם לא היה אדם שחבש חמורו כאברהם. כי זה רמז על מה שאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. לפי שאברהם היה הראשון שנדבק עם השם. וגומל נפשו איש חסד. ושעבד גופו ותאוותו בשביל כבוד השם. כאומרם ז"ל יש אחד זה אברהם. דכתיב אחד היה אברהם. גם בן ואח אין לו כשנאמר לו קח נא את בנך וכו'. אבל בלעם היה להפך ויחבוש את אתונו לשעבד נפשו ולגבר גופו. ועל זה ויחר אף אלהים כי הולך הוא בדרך רעה. ושולח לו מלאך ה' מלאך של רחמים שלא יחטא ויאבד. ולא שת לבו גם לזאת. אבל הוא רוכב על אתונו ומשעבדה בכל מיני קושי. ושני נעריו עמו. זה רמז על כחותיו הגופניות ההולכות עמו. והמנגדות לנפשו. לפי שהן מונעות מן המצות. ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך. להורות לאדם הדרך הישר ולהתרות בו שישוב מדרכו הרעה. ובסבת זה נטתה הנפש מן הדרך הרעה. ותלך בשדה הוא השדה אשר ברכו ה'. וכשראה זה הרשע. ויך את האתון. להטותה מן הדרך הטובה אל הדרך הרעה. וכשראה שלא הועיל לו ויעמוד במשעול הכרמים. הרמז בזה כי האדם יש לו ג' עולמות. האחד בימי הנערות שאז אדם הולך אחר הבלי העולם. והשני בימי הבחרות שאז כבר יש לו עול אשה ובנים. ואין ראוי לו לילך אחר הבלי העולם כבראשונה. והשלישי בימי הזקנה שכבר ספו תמו כחותיו. וראוי לשוב אל ה' ולהיות דבק בו. והנה הרשע כל ימיו מכאובים. ויוסף לחטוא בימי הזקנה מבימי הנערות. ולכן כנגד הזמן שהאדם הולך אחר תאוותו. וכובש נפשו ומשעבדה בתאוותיו. אמר ויקם בלעם בבקר. בימי הנערות. ויחבוש אתונו. רמז על נפשו. ואז ויתיצב מלאך ה' לשטן לו שלא ילך בדרך רע. וזה רמז על מאמרם ז"ל שאחר שלש עשרה שנה חל עליו יצר הטוב המדריך האדם בדרך טובה. והוא רוכב על אתונו כמו שפירשתי למעלה. אח"כ אמר ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים. זה רמז על זמן הבחרות. שאז האדם הולך גם כן אחר התענוגים. ולפי שהוא עומד בין זמן הנערות והזקנה. אמר גדר מזה וגדר מזה. וכשרואה הנשמה מלאך ה' המתרה בה. רצתה למנוע האדם מלכת בדרך רעה. עד שנדבקת אל הכותל כדי שלא לפעול פעולת יצר הרע. ויוסף להכותה כי האדם חושב כי אז העולם שלו. אחר שיש לו כר נרחב. ויוסף מלאך ה' עובר ויעמוד במקום צר. שזה רמז על זמן הזקנה. שכבר האדם מוצא עצמו דחוק מאד מצד הזקנה ואפיסת כחותיו. ובאותו זמן אין דרך לנטות ימין ושמאל. שכבר עבר זמן הנערות והבחרות. ותרא האתון את מלאך ה'. כי אף בזמן הזקנה נגלה אל האדם מלאך ה' להתרות בו. ושלא ילך בדרך הראשון. וכשראתה הנשמה שהרשע מתחזק ברשעו מבראשונה. ותרבץ תחת בלעם. שכבר היא חלושה ואין לה כח כי קרוב לבא עתה. וכשראה הרשע כן ויחר אף בלעם. כי אז מתחזק מבראשונה לילך בדרכו הרעה. וזה ויך את האתון במקל. מה שלא אמר בראשונה אלא ויוסף להכותה. אבל כאן מכה אותה במקל יד וברומח להטותה אל הדרך הרעה. ואז ויפתח ה' את פי האתון. לפי שעכשיו הרגישה יותר מבראשונה. ושאלה לו מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש פעמים. ויאמר בלעם אל האתון כי התעללת בי. בזה אמר אמת כי האדם בזקנותו רואה איך הזמן משחק בו. ורואה שעברו ימיו ושנותיו בבהלה. ועם כל זה אינו מתחרט אלא שאומר לו יש חרב בידי. ותאמר האתון הלא אנכי אתונך וגו'. ויש לך לראות כי לא לחנם עשיתי זה. ואז ויגל ה' את עיני בלעם. שעד עכשיו היו סתומים בהבלי הזמן. וירא את מלאך ה' נצב בדרך. כי הנפש אינה מתעוררת אלא בהערה של מעלה. ולעת הזקנה רואה מה שלא ראה עד עכשיו כאומרם תוסף רוחם יגועון. וזהו ויגל ה' את עיני בלעם. ובאותו זמן כשרואה אדם עצמו תש ונלאה. על כרחו עונה אמן ואומר חטאתי. ולכן השיבו המלאך אין אני מכריח לך כי הבחירה בידך. ולכן לך עם האנשים ואפס את הדבר וגו':

דבר אחר שמע ישראל למה קורין שמע בבקר ובערב. קורין בערב שהנפשות עולות למעלה, וקורין בבקר על חזרתן שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, זה שאמר הכתוב יש אחד ואין שני משל למלך בשר ודם שהזקין ממליך בנו תחתיו, אבל הקב"ה אינו כן אלא הוא אחד ושמו אחד. ד"א אמר יעקב הקבצו ושמעו בני יעקב אמר להם אני מתירא שמא לאחר מותי תשתחוו לאלילים לפי שאתם בנים של ד' אמהות, א"ל אינו אומר למשפחותם לבית אמותם אלא לבית אבותם, כם שאתה אחד ועובד לאחד כך אין אנו עובדין אלא לאחד, הדא הוא דכתיב הלוא אב אחד לכלנו הלוא אל אחד בראנו, נענה ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ד"א משל לחכם שהיה לו בן והיה מעלה לו שתי סעודות בכל יום אחת בבקר ואחת בערב, אחר ימים ראה החכם את בנו שהעני ולא היה יכול לעשות כשם שהיה למוד, קרא לו אביו וא"ל בני יודע אני שאין בך כח לאותן שתי סעודות שהיית מביא לי, איני מבקש ממך אלא שתהא שומע אותי דורש בבית הכנסת ב' פעמים והוא ערב לי כאותן שתי סעודות שהיית מעלה לי, כך אמר הקב"ה לישראל לשעבר הייתם מקריבין לי שתי פעמים ביום את הכבש אחד תעשה בבקר וגו', וגלוי וידוע לפני שבית המקדש עתיד ליחרב ומכאן ואילך אי אתם יכולין להקריב קרבנות, אלא מבקש אני תמורתן של קרבנות שמע ישראל בבקר שמע ישראל בערב ועולה לפני יותר מכל הקרבנות.