Quotation_auto על רות ד:6

וסמך לכאן כי ישבו אחים יחדו וגו'. להורות ג"כ על רחמי השם על ברואיו. וכמו שענין המלקות הוא לרחם על זה האיש ולבטל מעליו הגזירה. כן הוא ענין הייבום. שאמר ומת אחד מהם. ומזלו גרם שלא נתבטלה הגזרה. ומת בעונו בלא בנים. ורצתה התורה לתת תיקון שלא ידח ממנו נדח. וזכרונו בא לפני השם להרבות זרעו וזכרונו. בסבת אחיו שיבם אשתו. ולא תהיה אשת המת חוצה לאיש זר אלא יבמה יבא עליה. שהוא אח המת. בענין שאח לצרה יולד. והבכור אשר תלד יקום על שם אחיו ולא ימחה שמו בישראל. וכל זה צותה תורה לפדות נפשו מני שחת להלוך בלא בנים. וכמו שאמר בחזקיהו ע"ה כי מת אתה ולא תחיה. כי מת אתה בעוה"ז ולא תחיה לעוה"ב. ולכן רצתה התורה שזה הפדיון יהיה מצד האח. ואח פדה יפדה איש. אחר שהוא אחיו בשרו. והם כמו בשר אחד. ולכן אמרו זקוקה ליבם. שהיא נאחזת בו. ואין צריך קידושין אחרים. ולפעמים יהיה זה הפדיון מצד קרוב כמו שמצינו בבועז שבא לפדות נפש מחלון בלקיחת רות שהיתה אשתו כמו שפירשתי במקומו. ולפי שאפשר שאח המת לא ירצה ליבם לפי שהוא נשוי. כמו שאמר שם פן אשחית את נחלתי שהיא אשתו. רצתה התורה לתת תקון אחר. כמו שאמר ואם לא יחפוץ וגו' ונגשה יבמתו וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וגו'. והנה בחליצת זה המנעל ג"כ פודה נפשו מני שחת. לפי שנפש המת הולכת נעה ונדה בארץ. ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה. לפי שמת בלא בנים. ולכן צריכה היא לחלוץ זה המנעל. לתת חיים למת. כי המנעל מקומו מקום החיים. כאומרו מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. ולכן אמרו בענין שבזה המנעל נותנים לו חיים. וזוכה להכנס לפנים ממחיצתו. ולפי שרוח זה המת הולך ומכשכש בתוך מעי אשתו כפעמון. ואינו יכול להפרד משם. לפי שהיא באוות נפשה שאפה רוח המת בקרבה. וכשמתיבמת ונזקקת לאח בעלה ומתעברה. באותו ולד יוצא רוח המת. באופן שבזה הבכור יקום על שם המת. וכשלא רצה ליבם וחולצת נעלו. נותנת לו חיים. ומיד יוצא משם אותו רוח המת. שהיתה נפשו קשורה בנפשו. וכשהיא זורקת הרוק מפיה. מיד יוצא אותו רוח שהיה שם. ועולה למעלה ונכנס למקום החיים. לכן מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל שלשה פעמים. כי דברי התורה יש בהם סגולה נפלאה. כאומרו תורת ה' תמימה משיבת נפש. למקומה הראוי לה. ומיד באלו הדברים עולה רוחו ונפשו. באלו השלשה עולמות. ובספר צרור הכסף בהלכות ייבום וחליצה הארכתי בזה יותר: