Quotation_auto על שמות 18:13

והזכיר שלקח את צפורה ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם. ואע"פ שזכירת השמות מיותר בכאן וסבתם ג"כ. אולי הטעם בזה להודיענו שם השני שבשעת מילתו לא הזכיר שמו. לכן אמר ושם האחד אליעזר וגו'. והרצון אצלי כמו שרמזתי למעלה כי אלו השמות היו רמז לגאולת ישראל. וכמו שאמרו מה שאירע לאבות סימן לבנים. ולכן אמר משה כמו שאני הייתי גר בארץ נכריה. והש"י הפרני בארץ עניי והצילני מחרב פרעה. כן עתיד הש"י לעשות לישראל שהם גרים בארץ מצרים. להוציאם משם ולהצילם מתחת יד פרעה. ולכן יתרו שידע זה הסוד ושמע כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. אמר עכשיו עת ראוי להוליך האשה והבנים. אחר שהם היו סימן הגאולה ונתקיימה. וזהו אשר שם האחד גרשם. ושם האחד אליעזר וכן יציל לבניו. וזהו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד פרעה. ואמר ושם האחד אליעזר. והיה ראוי שיאמר ושם השני. וכתב הגאון כי הטעם בזה לפי שאליעזר הוא רומז לשמו של הקב"ה שנקרא אחד שנאמר הלא אל אחד בראנו. לכן לא רצה להזכיר בו שני. כי הוא אחד ואין שני. ולכן עם שונים אל יתערב. וסיפר שיצא משה לקראתו לכבדו. לפי שהיה חכם ובא לחסות תחת כנפי השכינה. ולכן ויספר משה לחותנו. למשוך את לבו כמו שעושים לגרים. ולכן אמר עתה ידעתי מה שלא ידעתי עד היום כי גדול ה'. בהיותו מודד מדה כנגד מדה. וזהו כי בדבר אשר זדו בו נענשו ובזה ניכר גודלו ומשפטו. ולכן ראוי לתת לו הודאה על הדין שעשה בהם במדת אלהים. וזהו ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים. הוא שם ה' שעשה משפט בהם במדת אלהים. אבל לשם אלהים לא הקריב עולה וזבחים. כאמרם בסדר קדשים תניא א"ר שמעון בן פזי בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות. שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא לה'. שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. ואמר עולה לכפר על הרהור הלב שהרהר קודם הידיעה. וזבחים. זבחי שלמים לעשות שלום עם השם. ורבותינו אמרו עולה וזבחים לאלהים ראשי תיבות עול. להורות שקבל עליו עול תורה ועול מצות ועול מלכות שמים. ונכנס במסורת הברית והמילה וטבילה והרצאת דמים. וזה חשוב ככל הקרבנות כמו שכתבו במדרש הנעלם מזבח אדמה תעשה לי. זהו מי שמכניס בנו לברית מילה. ואמר אדמה. לפי שראוי שיתן המילה בכלי של עפר שנקרא מזבח אדמה. וזה חשוב עליו ככל הקרבנות. וזהו וזבחת עליו את עולותיך. וכן בכאן כתב עולה וזבחים לאלהים. ואולי נאמר כי לכן סמך מיד וישב משה לשפוט את העם. להורות כי עצת יתרו שנתן על המשפט חשובה מכל הזבחים. כדכתיב עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח:

כי יקום עד חמס. אין חמס אלא גזלן שנאמר לענות בו סרה, ואין סרה אלא עבירה שנאמר כי דבר סרה. ואומר השנה אתה מת כי סרה דברת על ה', מגיד שאינו חייב עד שיכחיש את עצמו, מכאן אמרו אין העדין נעשים זוממין עד שיזומו את עצמם. כיצד אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש, אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי נהרג זה או הורג זה היה עמנו אותו היום במקום פלוני אין אלו זוממין, אבל אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין. ועמדו שני האנשים אשר להם הריב. יהיו עדים יודעין מה הם מעידין ולפני מי הם מעידין ומי עתיד ליפרע מהן שנאמר אלקים נצב בעדת אל. תנו רבנן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר, או אינו אלא בבעלי דינין, כשהוא אומר אשר להם הריב הרי בעלי דינין אמורין, הא מה אני מקיים ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר, ואם נפשך לומר נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים. מה אם נפשך לומר, וכי תימא מדלא כתיב ואשר להם כוליה קרא בבעלי דינין משתעי, נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים. תניא אידך ועמדו שני האנשים בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין, אמרת וכי שנים באין לדין שלשה אינן באין לדין, ואם נפשך לומר וכי תימא בתובע ונתבע משתעי קרא, נאמר כאן שני וכו'. תניא אידך ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר, או אינו אלא בבעלי דינין, אמרת וכי אנשים באין לדין נשים אינן באות לדין, ואם נפשך לומר [וכו', מה אם נפשך לומר] וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה, נאמר כאן שני וכו'. תנו רבנן ועמדו מצוה בבעלי מצוה שיעמדו, אמר ר' יהודה שמעתי שאם רצו בית דין להושיב את שניהם מושיבין. איזהו אסור שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו ואחר אומר לו קצור דבריך. אמר עולא נמחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה דכתיב ועמדו. אמר רב [הונא] מחלוקת בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינים בישיבה ובבעלי דינים בעמידה דכתיב וישב משה לשפוט את העם ויעמוד וגו'. דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן, אמר היכי ניעביד איקום מקמה מסתתמן טענתיה דבעל דינא, לא איקום אשת חבר הרי היא כחבר, אמר לשמעיה צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עילואי ואיקום. והאמרת בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה, דיתיב כמאן דשרי מסאניה ואמר איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב, אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי מותבינן לצורבא מרבנן ולעם הארץ אמרינן נמי תיב ואי קאי לית לן בה: