Quotation_auto על שמות 24:7

ויבא משה ויקרא לזקני העם. והלא השם לא צוה לדבר אל הזקנים. אבל הם החכמים שקנו החכמה. הכלולים בכלל ותגד לבני ישראל. וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוה ה' לאמר להם ולכלל העם. וזהו את כל הדברים. ולא הדברים. והעם לחושק תאותם וגודל אהבתם. ויענו כל העם יחדיו קודם זמנם. כי ראוי היה להמתין לדבר הזקנים והחכמים. והם ענו בפחז ותאוה. ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה. כי אנו אין אנו יודעים דבר אחר. אלא המצות המעשיות הראויות לנו. כי הידיעה וההשכלה. ראויה לגדולים ולזקנים. ולא לנו. ובכאן ידוע שנכללה בכאן תשובת הזקנים והחכמים הראויה להם. והיא ההשכלה וההבנה והידיעה הנכללת במלת ונשמע. וא"כ עכשיו נשארו למשה להשיב להש"י ב' תשובות. תשובת כלל העם. ותשובת החכמים והזקנים. ולפי שהעם השיבו בחפזה. ובכלל דבריהם אמרו שמה שידבר משה לא יעשו. כי כן אמרו כל אשר דבר ה' נעשה. ולא מה שידבר משה. השיב משה את דברי העם אל ה'. ולכן הוצרך הש"י לומר לקרר דעתו של משה. הנה אנכי בא אליך בעב הענן לא בעבורם. אלא בעבור ישמע העם בדברי עמך. אחר שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה. ולא תחשוב כי בעבור זה שאמרו אינם רוצים לשמוע דבריך ולהאמין בדברך. כי גם בך יאמינו לעולם וישמעו דבריך ויעשום. ע"כ היא כלל תשובת העם. ועכשיו בא להשיב תשובת הזקנים. הרמוזים באומרו ותגד לבני ישראל. שהיא תשובה עמוקה נמשכת משפע חכמה. והבנה הנכללת בכלל ונשמע. הראויה לזקנים ולחכמים. וכנגד זה אמר ויגד משה את דברי העם אל ה'. ולפי שהם דברי חכמה. אמר בהם ויגד משה. ולא אמר וישב. ואמר דברי העם. ולא דברי הזקנים או דברי בני ישראל. לפי שנכללו למעלה כאומרו ויענו כל העם יחדיו. הרי כאן תשובה נכונה למה הוצרך לומר בכאן ויגד משה אחר וישב משה. ולפי שבזה נראה שאני כמתנבא ואיני יודע. ואני בודה מלבי דברים והעקר חסר מן הספר. שהיא תשובת הזקנים של נעשה ונשמע. בא ואראך את הרשום בכתב אמת. כי הנה בשמים עדי לאותם שעל עקלקלותם מטים. וסהדי במרומים בסוף פרשת משפטים כאומרו ואל משה אמר עלה אל ה' וגו'. ושם כתיב ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה'. ויען העם קול אחד ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה. הרי זו תשובת העם הראויה להם. שהיא העשיה פשוטה בלי שמיעה. אח"כ אמר ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר וכו'. כי בראשונה אמר ויספר לעם דברי ספור ואגדה. אבל עכשיו שהיה מדבר לחכמים ולזקנים. אמר ויקח ספר הברית הוא מסורת הברית וסודות התורה. כאומרו סוד ה' ליריאיו. ובריתו להודיעם. ולכן אמר ויקרא באזני העם. ולא אמר לפני העם אלא באזני העם. שהם דברי חכמה הרמוזים באמרו ותגד לבני ישראל. והם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. כי זאת תשובה ראויה להם לפי חכמתם והשכלתם. שהם פועלי אמת מצד השמיעה וההבנה. שיש להם תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ואם כן הרי לך ב' החלוקות בפירוש ובהכרח. שיש לנו לומר שנכללה זאת התשובה באומרו ויגד משה וכו'. ויאמר מה שחיסר זה גילה לנו זה. וכבר כתבתי לך מה שאז"ל שד"ת רשות במקום אחד ועשירות במקום אחר. זהו מה שעלה בדעתי לפרש בהתרת זה הספק בלי ספר ובלי מלמד. והוא כפתור ופרח. אח"כ צוה להכינם ולהזהירם. בענין שיהיו נכונים בדעותיהם ובמלבושיהם שהם המדות. כאומרו ביהושע הסירו הבגדים הצואים. וכן בכל עת יהיו בגדיך לבנים וטהורים. בבחינת היות פך שמן מלאה על ראשך. וכמעט נטותך אנה ואנה תשחית בגדיך ומדותיך הלבנים:

ויעלו עולות בית שמאי סברי עולות שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי. ובית הלל אומרים עולת תמיד הואי. בעי רב חסדא האי קרא היכי כתיב ויעלו עולות כבשים ויזבחו שלמים פרים או דילמא אידי ואידי פרים. למאי נפקא מינה לפסוקי טעמי. רב אחא בריה דרבא אמר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר מאי כבשים הוו או פרים הוו תיקו. תנא דבי אליהו זה שאמר הכתוב אין כאן ישורון אשרי אדם שיש בו דברי תורה לאמתו ולא יצאת ממנו שכבת זרע חנם ואפילו הוא ישראל ראוי הוא להעלות עולה על גבי המזבח ככהן גדול שנאמר וישלח את נערי בני ישראל וגו'. וכל הנעשה עצל מן העבירה ולא עשאה הרי הוא ניזון מזיו השכינה כמלאכי השרת שנאמר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. יתיב רב חנא בר רב קטינא קמיה דרב חסדא ויתיב וקאמר וישלח את נערי בני ישראל. אמר ליה הכי אמר רב אשי קרבה ופסקוה וכו', סבר לאותביה ממתניתין שמע דקאמר משום רב אדא בר אהבה עולה שהקריבו ישראל במדבר אין טעונה הפשט ונתוח. אותבי מברייתא דשויא בכולהו דתניא עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות והכל כשרין ליקרב בהמה וחיה ועוף זכרים ונקבות תמימות ובעלי מומין טהורין אבל לא טמאים והכל קרבן עולות ועולה שהקריבו ישראל טעונה הפשט ונתוח, וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן. כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (כתוב ברמז רע"ז):

ואשד איזה הר נטה אצל זה. אותן שהיו עשוים (שינים) [שדים] נטו אצל אלו שעשויין מערות, משל לבן מלך שיצא למדינת היום אחר ימים שב שמעה מיניקתו ויצאה ובאה לאנפלין שלו, כך אותו הר שהיה סמוך לארץ ישראל כיון שבאו ישראל לגבול מואב שנאמר ונשען לגבול מאוב. עלי באר מה ראו לומר שירה על הבאר ולא אמרו שירה על המן, אלא מפני שהוציאו על המן דברים קשים של תפלות שנאמר בין פארן ובין תופל. ולבן זה המן שנאמר (והמן) [והוא] כזרע גד לבן ואמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועתה נפשנו יבשה, אמר הקב"ה אי אפשי לא בתרעומתכם ולא בקילוסכם אבל מים בכל שעה היו מבקשים מים ומחבבין אותן לפיכך ניתן להם רשות לומר שירה. באר חפרוה שרים ואיזה זה אמרבהם כשאמר לו אבימלך ועתה השבעה לי באלקים, אמר ליה אברהם תן לי באר שגזלו עבדיך עשה עצמו כלא יודע, אמר לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה, א"ל אני מעמיד כבשות ואתה מעמיד כבשות מי שהמים עולין ומשקין צאנו הבאר שלו, בעבור היתה לי לעדה אין כתיב כאן אלא בעבור תהיה לי לעדה רמז עתידה הבאר להיות לעדה, מה הנה שבע כבשות רמז לשבעה דורות נצרכים לה. במחוקק במשענותם היו הנשיאים באין ועומדין על גבה ומושכין במטיהן כל אחד לשבטו. וממתנה נחליאל ממתן תורה נחלו ע"א. ומנחליאל במות ומע"א בא עליהן מלאך המות. אני אמרתי אלקים אתם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון. רבי יהודה אומר מן המדבר זכו שתנתן להם תורה על ידי משה שנאמר ויתן אל משה. וממתנה נחליאל שנחלו ע"א ואמרו איה אלקיך. ומנחליאל במות משנחלו ע"א נחלו מלאך המות שנאמר במדבר הזה יתמו. ומבמות הגיא שגרמו לאותו צדיק שיקבר בגיא. (ורבינא) [ורבנן] אמרי מנחליאל שנחלו להקב"ה [לאלוה] והוא נחל אותם לאומה. ודד אומר למנצח אל הנחילות. ד"א וממתנה נחליאל בשביל הבאר שנתן לנו הקב"ה אמרתי לו שירה נחלתי אותו אמר להם הקב"ה אני חלקכם חלקי ה' אמרה נפשי, ואתם חלקי שנאמר כי חלק ה' עמו, אני נחלתכם וממתנה נחליאל, ואתם נחלתי יעקב חבל נחלתו, הדא הוא דכתיב למנצח אל הנחילות על הנחלה שנחלתם אותו ועל הנחלה שנחל אתכם. ומנין אתה למד שמן המתנה נחלוהו אתמול עד שלא שתו אמרו היש ה' בקרבנו מששתו אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ד"א וממתנה ויתן להם ארצות גוים. נחליאל בהנחל על יון גוים, משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן והיה לו מנה גדולה ונתנה לבנו הקטן שנאמר יעקב חבל נחלתו, ואף בית המקדש נקרא נחלה זאת מנוחתי עד עד, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מה טובו אהליך יעקב כנחלים נטיו, מה הנחל הזה אדם יורד לתוכו טמא ועולה טהור אף בית המקדש יוצא ממנו בלא עונות אמרו ישראל על מה שנתת לנו טובים ונעימים שנאמר חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, ד"א מתנה ויתן אל משה, נחליאל להנחיל שנאמר להנחיל אוהבי יש, אמרה תורה רבש"ע כתוב בשמאלה עושר וכבוד ובני עניים והקב"ה משיבה ואומר להנחיל אוהבי יש, למה הם עניים בעוה"ז כדי שלא יעסקו בדברים בטלים וישכחו את התורה. א"ר מתנה מאי דכתיב וממדבר מתנה, אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו תורתו מתקיימת בידו, ואם לאו אין תורתו מתקיימת בידו, ונתנה לו תורה במתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אלו, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות, ואם הגיס לבו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא, ואם חזר בו, הקב"ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא. וישלח ישראל מלאכים אל סיחון זה שאמר הכתוב סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו לא פקדה תורה לרדוף אחר המצות אלא כי יקרא קן צפור כי תפגע שור אויבך כי תראה חמור שונאך כי תחבט זיתך כי תבצר כרמך כי תבא בכרם רעך, אם באו לידך אתה מצווה עליהן ולא לרדוף אחריהם, והשלום בקש שלום במקומך ורדפהו במקום אחר, וכן עשו ישראל אע"פ שאמר המקום החל רש והתגר בו מלחמה רדפו אחר השלום שנאמר וישלח ישראל מלאכים. כל דברי תורה צריכין זה לזה שמה שזה נועל וזה פותח, כאן נאמר וישלח ישראל מלאכים ובמקום אחר תלה השליחות במשה שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות ללמדך שראש הדור הרי הוא ככל הדור. לא נשתה מי באר בחנם אני נותן את דמיהן. בדרך המלך נלך ובמקום אחר כתיב עד אשר אעבור את הירדן, משל לשומר גפן או תאנה בא אחד ואמר עבור מכאן שאבצור את הכרם, אמר ליה אני יושב לשמור אלא בשבילך ואת באת לבצרה, כך היה סיחון נוטל מכל מלכי כנען והן מעלין לו מסים שהוא היה ממליך אותם ושקול כנגד כולן הוא ועוג שנאמר לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן וגו', אמרו לו ישראל נעבור בארצך לכבוש את המלכים, אמר להם איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם. ולא נתן סיחן את ישראל במחשבה עשה הקב"ה למסרו בידם שלא בצער דכתיב סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון אלו היתה חשבון מלאכה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה וא לו היה סיחון בבקעה אין בריה יכולה לשלוט בו, ואין צריך לומר שהיה גבור ושרוי בעיר מבצר, אלו היה יושב בעירות שלו הוא ואוכלוסין לא היו ישראל מתיגעין לכבוש כל עיר ועיר, אלא הקב"ה כנסן למסרם בידם שלא ביגיעה, לכך כתיב (ויאסף סיחון את כל עמו) ראה החלותי תת לפניך את סיחון וגו'. ויקח ישראל את כל הערים האלה זה שאמר הכתוב תן לחכם ויחכם עוד זה משה א"ל הקב"ה ראה נתתי בידך את סיחון עד עכשיו לא עשו מלחמה ואמר ליה נתתי בידך, אלא נטל הקב"ה לשרי סיחון ועוג וכפתן והשליכן לפני משה אמר ליה כל זמן שהיו אלו קיימין והיו עמהם היו נוצחין עכשיו הרי הן מסורין בידך עמוד ועבור שנאמר קומו (סעו) ועברו [לכם] את נחל זרד, אמר ליה משה נשלח שלוחים אמר ליה (לא תתגר בו מלחמה) [אני אמרתי החל רש והתגר בו] ואתה משלח שלוחי שלום. אמר משה ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וכי יש מדבר קדמות ממך למדתי שקדמת לעולמך שנאמר מעונה אלקי קדם כשבקשת להוציא את ישראל ממצרים אמרת לכה ואשלחך אל פרעה. ד"א מדבר קדמות מן התורה שקדמה לכל למדתי שנאמר ה' קנני ראשית דרכו שגליתה לאומות העולם שנאמר וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. אמר ליה הקב"ה יפה עשית מכאן ואילך כל עיר שהיו ישראל מבקשין ליכנס לתוכה אינן נכנסין עד שיהו פותחין להן דברי שלום שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום: