Quotation_auto על שמות 28:38

ועשית ציץ זהב טהור. זה היה לכפר על עזות מצח. וזהו והיה על מצח אהרן. ונשא אהרן את עון הקדשים. כי הוא היה מכפר בכח שם ה' שהיה על מצחו כתוב קדש לה'. וחזר לומר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'. לרמוז שאחר שמביאו תמיד על מצחו. יזכרם בתפלתו ובקרבנותיו. בענין שה' אלהיהם יוציאם וירצם וירחם עליהם תמיד. אחר כך צוה ולבני אהרן תעשה כתנות. אחר שהם באים למלאות מקום בני אדם הראשון. ולכן אמר בהם לכבוד ולתפארת. ואמר ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. שזה רמז על ערות וחטאת אדם הראשון. כמו שאמרו אדם הראשון מושך בערלתו היה. וי"א שאלה הבגדים הם רמזים. רומזים לכלי הקדש וחשן המשפט המושם על לב אהרן. שרומז אל הארון ואבני החשן ללוחות האבן אשר בו. ומכתב האורים למכתב הלוחות שהוא מכתב אלהים. והאפוד על כתפו לכפורת. ואבני השוהם לכרובים. והציץ שמפותח בו קדש לה' לכבוד השוכן עליהם. והמעיל. לפרוכת המסך וליריעות השש. שהם מכסים את כל המשכן מבפנים הנקראים אוהל. ושעל זה נקראו בגדי קדש. ובעוד שהכהן מלובש בהם הוא קדש ומקודש ע"כ:

תנו רבנן דברים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה, משזר שמונה מעיל שנים עשר, פרוכת עשרים וארבעה, חשן ואפוד עשרים ושמונה. שש חוטן כפול ו' מנלן אמר אביי חמשה קראי כתיבי ויעשו את הכתנות שש וגו' ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר. כמה קראי הוו חמש חד לגופיה דכיתנא ניהוי וחד שיהא חוטן כפול ששה וחד שיהו שזורין וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש וחד לעכב. מאי משמע דהאי שש לישנא דכיתנא הוא אמר קרא בד בבד דבר העולה מן הקרקע בד בבד. ואימא עמרא. עמרא מפצל. כיתנא נמי מפצל. כיתנא אגב לקותא מפצל. רבינא אמר מהכא פארי פשתים יהיו על ראשם וכו' גמרא גמירי ואתא יחזקאל ואסמכא אקרא. משזר שמונה מנלן שנאמר ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר ויליף משזר משזר מפרכת מה להלן עשרים וארבעה אף כאן עשרים וארבעה. דהוה כל חד וחד תמני. ונילף מחשן ואפוד מה להלן עשרים ושמונה אף כאן עשרים ושמונה. דנין דבר שלא נאמר בו זהב מדבר שלא נאמר בו זהב ואין דנין אותו מדבר שנאמר בו זהב. אדרבה דנין בגד מבגד לאפוקי פרכת דאהל הוא. אלא מאבנט דנין בגד שלא נאמר בו זהב מבגד שלא נאמר בו זהב. רב מרי אמר תעשנו לזה ולא לאחר. רב אשי אמר ועשית שיהו כל עשיותיו שוות. היכי נעביד תלתא עשרה עשרה הוו תלתין. נעביד תרי דתשעה וחד דעשרה ועשית אמר רחמנא שיהו כל עשיותיו שוות. מעיל שנים עשר מנלן דכתיב ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת ויליף תכלת תכלת מפרכת מה להלן ששה אף כאן תשעה (דהוו להו כל חד וחד תריסר). ונילף משוליו מה להלן שמונה אף כאן שמונה. דנין כלי מכלי ואין דנין כלי מתכשיט כלי. אדרבא דנין גופו מגופו ואין דנין גופו מעלמא היינו דאמרינן חד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש. פרוכת עשרים וארבעה דשיתא שיתא לא דינא ולא דיינא. חשן ואפוד עשרים ושמונה מנלן דכתיב ועשית חשן משפט וגו' כמעשה אפוד תעשנו ארבעה דשיתא שיתא הא עשרים וארבעה וזהב ארבעה הא עשרים ושמונה. ואימא זהב נמי ששה אמר קרא וקצץ פתילים פתיל פתילים ארבע. רב אשי אמר אמר קרא ועשית שיהיו כל עשיותיו שוות הלכך לא אפשר. אמר ר' אליעזר המזיח את החשן מעל האפוד והמסיר בדי ארון לוקה שנאמר ולא יזח החשן ולא יסורו ממנו. ודילמא הכי קאמר רחמנא חדקינהו ועבדינהו (שפה) [שפיר] כי היכי דלא יזח ולא יסורו מי כתיב שלא יזח ושלא יסורו. אמר רבי יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע. ודילמא הכי קאמר רחמנא עביד שפה כי היכי דלא יקרע מי כתיב שלא יקרע. איני והאמר ר' ענני בר ששון למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. כתנת מכפרת על שפיכות דמים וכן הוא אומר ויטבלו את הכתנת בדם. מכנסים מכפרים על גלוי עריות וכן הוא אומר ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת מכפרת על גסי הרוח דאמר רבי חנינא יבוא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה. אבנט מכפר על הרהור הלב מהיכא דאיתיה דכתיב על לב אהרן. חשן מכפר על הדינין דכתיב חשן משפט. אפוד מכפר על עבודת אלילים דכתיב און אפוד ותרפים. מעיל מכפר על לשון הרע אמר רבי חנינא יבוא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול. ציץ מכפר על עזי פנים כתיב הכא והיה על מצח אהרן וכתיב התם ומצח אשה זונה היה לך. לא קשיא הא דלא אהנו מעשיו הא דאהנו מעשיו. אי אהנו מעשיו נגעים באין עליו לא אהנו מעשיו מעיל מכפר. והאמר רבי (שמעון) [סימון] אמר רבי יהושע בן לוי שני דברים לא מצינו להן כפרה בקרבנות ומצינו להן כפרה ב

והיה על מצחו תמיד תנא דבי רבי ישמעאל יוצא אדם בתפילין ערב שבת עם חשכה מאי טעמא כיון דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה קל וחומר מציץ. ומה ציץ שאין בו אלא הזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד תפילין שיש בהן הזכרות הרבה על אחת כמה וכמה הלכך מדבר דכיר להו. תניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר עודנו על מצחו מרצה אינו על מצחו אינו מרצה, אמר ליה רבי שמעון כהן גדול ביום הכפורים יוכיח שאינו על מצחו ומרצה. אמר ליה רבי יהודה הנח לכהן גדול ביום הכפורים שטומאה הותרה בצבור. מכלל דרבי שמעון סבר טומאה דחויה היא בצבור אמר אביי בנשבר הציץ כולי עלמא לא פליגי דלא מרצה כי פליגי דתלא בסיכתא רבי יהודה סבר על מצחו ונשא. רבי שמעון סבר תמיד לרצון להם. מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי מינם. מי לא בעי למיעל לבית הכסא. אלא תמיד מרצה הוא. ולרבי יהודה נמי הא כתיב תמיד ההוא שלא יסיח דעתו ממנו. דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין וכו'. ולרבי שמעון דאמר תמיד מרצה והא כתיב על מצחו ונשא ההוא לקבוע לו מקום הוא דאתא. ורבי יהודה לקבוע לו מקום מנא ליה מעל מצחו. ורבי שמעון נמי תיפוק ליה מעל מצחו אין הכי נמי. אלא על מצחו ונשא מאי עביד ליה אמר לך ראוי למצח מרצה לאפוקי נשבר הציץ דלא מרצה. ורבי יהודה נשבר הציץ מנא ליה נפקא ליה ממצח מצחו. ורבי שמעון מצח מצחו לא משמע ליה: