Quotation_auto על שמות 9:3

ויקחו להם איש שה לבית אבות. הנה זה כפי הכוונה האמתית להישירם אל המצות. בענין שיהיו להם לזכות ולכפרה. ולכן צוה לעשות שה תמים. כמו שהוצרך לקרבן המזבח. ומן הראוי היה שיהיה זה הקרבן נעשה על המזבח ולזרוק דמו. אלא לפי שהיתה ארץ טמאה ואין ראוי לעשות בה מזבח. רצה הקב"ה לזכות את ישראל שיאכלוהו בלילה. ויהיה חשוב להם כקרבן וכזבח. ולכן יש בו דין נותר כמו קרבן. וכמו שבקרבן היו זורקין דמו. כן צוה בכאן שיתנו מן הדם על המשקוף ועל המזוזות. כמו שנאמר שם עלה לכבש ופנה לסובב. וכן צוה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בשלשה כתות. וכן צוה ואכלו את הבשר צלי אש ומצות. כמו שהיה הקרבן צלוי באש על המזבח. ולא מבושל ולא חי. כאומרו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים. ראשו על כרעיו כמו שהיה בקרבן. והנותר ממנו דינו כדין נותר הקרבן. ובמדרש הנעלם אמרו צוה לצלותו באש. בענין שיריחו ריחו ולא יוכלו להציל מידם. אבל המבושל אין ריחו נודף. אל תאכלו ממנו נא. שלא יאמר בתאות אלהינו אוכלין אותו חי. ראשו על כרעיו ועל קרבו שלא ינתחוהו. בענין שיכירוהו שהוא טלה. ואכלו את הבשר ולא עצמות וגידים. בענין שלא יאמרו בתאות אלהינו אוכלים העצמות. ולא תותירו ממנו עד בקר. שלא יאמרו בתאות אלהינו שומרים אותו ליום אחר. מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם. מזומנים לדרך בדרך מקרה ולא אכילת קבע. ומקלכם בידכם. ולא חרב ורומח אלא מקל דרך בזיון כמו לכפריים. ואכלתם אותו בחפזון. ולא ביישוב. וכל זה לשם שמים. פסח הוא לה'. עד כאן. ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. אני בעצמי ממכון שבתי וברצוני. והכיתי כל בכור. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני בעצמי. כי לי ראוי פועל גדול כזה ולא לכם ובכאן רצה השם להראות ענותנותו. להיות שוה למשה ולאהרן בהבאת המכות. כי שלשה נעשו על ידו בלי אמצעי. ערוב ודבר ומכת בכורות. בערוב נאמר הנני משליח בך. וכתיב ויעש ה' כן ויבא ערוב כבד ביתה פרעה. ובדבר נאמר הנה יד ה' הויה. וכתיב ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת. במכת בכורות נאמר אני ה' ולא השליח. וג' מכות נעשו באמצעות אהרן. והם דם צפרדע כנים. וג' על ידי משה. והם ברד ארבה חשך. ואחת באמצעות שניהם והיא השחין. שנאמר קחו לכם מלא חפניכם וזרקו משה. ולכן ר' יהודה נותן בהם סימנין דצ"ך עד"ש באח"ב. להורות שהיו המכות חלוקים בג' חלוקות. ה' ומשה ואהרן. ועל ידם נעשו. ולפי שבאו כסדר הזה וכן היו כתובים במטה. כאומרם ז"ל דצ"ך עד"ש באח"ב כתובים במטה. לפיכך לא רצה לשנות בהם. אלא חלקם לג' חלקים על הכוונה שאמרנו. וי"א שהטעם שהיו סימנים האלו על הסדר הזה הוא. ששם בסוף כל סימן המכה שהיא פוגעת בחרטומים. והם לא יוכלו לעשותה ולהנצל מידה. והם ג' כנים שחין בכורות. כנים שהשתדלו החרטומים להוציאם ולא יכולו ויאמרו אצבע אלהים היא. שחין ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה כי היה השחין בחרטומים. מכת בכורות ומת כל בכור בארץ מצרים. ולכן אמר ועברתי בארץ מצרים והכיתי כל בכור. בעברתי הנרמזת בועברתי. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים של מעלה ושל מטה. וכאן יכנסו ג"כ בכורי מצרים שהיו להם לאלהים. בין בכור אדם בין בכור בהמה. והטעם בהכאת אלו הבכורות כולם. אולי לפי שהיו עובדים אותה עבודה הזרה. היתה להם להכנה. והתשובה האמיתית היא לפי שהוא היה בעל מרי. מותרה ועומד לשלח את העם. ואם לא ישלח שיהרג בנו בכורו. לכן בא השם להצדיק הדין להכות בכורי מצרים על מריו. וזהו בכל אלהי מצרים אעשה שפטים. משפטים צדיקים שהוא מודד להם מדה כנגד מדה. והוא דבר אלהי יוצא מהשכל האנושי. ואינו יוצא מכל וכל. כי אחר שהמצריים הרגו בכורי ישראל והשליכום ליאור. השכל נותן שימותו בכוריהם. מאדם ועד בהמה. ואחר שהשם עשה זה הפועל בעצמו בלי אמצעי בשביל כבוד בכורי ישראל. ראוי לקדש בכורי ישראל לשם ה' ולכבודו. וז"ש קדש לי כל בכור. ואין לחוש לדברי האומר שיש הכנה מה בלידת הבכורות בפתיחת הרחם. עד שזה היה מחייב שימותו ג"כ בכורי ישראל. כי אין אנו צריכין לזה. כי מה הכנה יש לך לבקש. אלא בשביל כבוד בכורי ישראל שנהרגו. הרג השם ית' כל בכורי מצרים למעלה ולמטה. ולכן צוה והיה היום הזה לכם לזכרון לדורות. הוא יום היציאה בסבת מכת בכורות:

אחר כך סיפר שעלו עם יוסף כל זקני ארץ מצרים חכמי פרעה ויועציו. וכשראו שעלו הזקנים. עלו עמו גם רכב גם פרשים מזויינים אולי יקרה להם מלחמה. וכל זה להורות על מעלת יעקב כי בחייו ברדתו למצרים לא הזכיר כן לקיים ויום המות מיום הולדו. ואמר ויהי המחנה כבד מאד. להורות על כבוד אלהי ישראל שעלה עמהם שנאמר אנכי אעלך גם עלה. ואמר שעשו מספד גדול בגורן האטד עד שקראו שמו אבל מצרים. וראוי היה שיאמר אבל ישראל. אבל אמרו בזוהר כי חכמי יועצי פרעה וזקניו וחרטומיו ראו בכישופם הרעה הגדולה העתידה לבא למצרים בסבת ישראל. והמכות הגדולות שעתידות לבא עליהם כאומרו הנה י"ד ה' הויה במקנך. וזהו גורן האטד כי אט"ד עולה י"ד. וזהו ויבואו עד גורן האטד ויספדו שם מספד גדול מאד. וכשראה יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד אמרו אבל כבד זה למצרים עד שהוקבע שם המקום אבל מצרים. ורמז גם כן שהכנעני ראה גם כן הרעה הגדולה העתידה לבא עליהם כדכתיב נמוגו כל יושבי כנען ולכן תלוי קללתם במצרים. וזהו וירא יושב הארץ הכנעני את האבל וייראו מאד והסבו הקללה למצרים ויאמרו אבל כבד זה למצרים. וזה וזה נתקיים בידם. ונהרגו אלו ואלו וניצולו ישראל מהאבילות הזה. ולכן תמצא שהפסיק בתוך זה האבילות וכתב ויעש לאביו אבל שבעת ימים וירא יושב הארץ הכנעני את האבל וגו'. ויעשו בניו לו כן כאשר צום. וכאן היה ראוי לכתוב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. אבל הפסיק בין אבילות מצרים וכנען וכתב ויעש לאביו אבל. להורות ולרמוז שזה האבילות יהפך עליהם ולא על ישראל. ואם באולי היה ראוי לבא על ישראל שום אבילות. אמר שנתקיים בשבעת ימי אבלות של יעקב. ולכן כתב בנתיים ויעש לאביו אבל שבעת ימים. וקצת רמיזה מצאתי מזה במדרש ויבואו עד גורן האטד. רבי ישמעאל בר נחמני אמר אלו הכנעניים שהיו ראוים לידוש כאטד. ובזכות מי ניצולו בזכות וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד. ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד אפילו סוסים ואפילו חמורים בכותו. ואולי רמזו סוסים על כנען דכתיב ואת סוסיהם תעקר. וחמורים על המצריים שנאמר אשר בשר חמורים בשרם. ואמר וישאו אותו בניו ארצה כנען. לרמוז שנשאוהו משם לגורן האטד. והוליכוהו למערב וקברו אותו במערת המכפלה:

דבר אחר למה מזכרים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה, משל למה הדבר דומה למלך שנשבה בן אוהבו וכשפדאו לא פדאו לשם בן חורין אלא לשם עבד שכשיגזור ולא יהא מקבל עליו יאמר לו עבדי אתה, כיון שנכנס למדינה א"ל נעול לי סנדלי וטול לפני כלים והולך לבית המרחץ התחיל הבן ההוא מנתק הוציא עליו שטר לומר עבדי אתה, כך כשפדה הקב"ה את זרע אברהם לא פדאן לשם בני חורין אלא לשם עבדים כשיגזור ולא יהו מקבלין עליהן אומר להם עבדי אתם, כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות כגון שבת ועריות וציצית ותפילין התחילו ישראל להיות מנתקין, א"ל עבדי אתם על מנת כן פדיתי אתכם שאהיה גוזר ואתם מקיימים. אני ה' אלקיכם עוד למה נאמר והלא כבר נאמר אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ומה תלמוד לומר אני ה' אלקיכם עוד, שלא יהו ישראל אומרים מפני מה אמר הקב"ה לא שנעשה ונטול שכר לא עושין ולא נטל שכר כענין שהיו ישראל שואלין את יחזקאל שנאמר ויבואו אלי האנשים מזקני ישראל וישבו לפני, א"ל יחזקאל עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו, א"ל הן, אמרו לו הואיל שמכרנו המקום לאוה"ע יצאנו מרשותו והעולה על רוחכם (אני ידעתיה) [היו לא תהיה וגו'] חי אני נאם ה' אלקים אם לא ביד חזקה וגו', ביד חזקה זו הדבר שנאמר הנה יד ה' הויה, ובזרוע נטויה זו החרב שנאמר וחרבו שלופה בידו, ובחמה שפוכה זה רעב. אחר שאני מביא עליכם שלש פורעניות זו אחר זו אחר כך אמלוך עליכם על כרחכם. למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים בציצית ובמשקלות וברבית וכו' (כתוב ברמז תרי"ז). תנו רבנן חביבין ישראל (שחבבן) [שסיבבן] הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה בפתחיהן, ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך וגו', ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה שעמד ערום אמר אוי לי שאני ערום בלא מצות, וכיון שנזכר במצות מילה שבבשרו נתישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה למנצח על השמינית מזמור לדוד על מילה שנתנה בשמינית. רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו ומזוזה בפתחו וציצית בגדו הכל בחזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. תניא היה רבי מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר וכתיב התם כמראה אבן ספיר דמות כסא. היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת, משל למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחר אמר הבא לי חותם של טיט ולאחר אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזהו עונשו מרובה זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא. תנו רבנן חלזון זו גופו דומה ליום וברייתו דומה לדג ועלה אחת לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת שאין מתן שכרה בעולם הזה ולעולם הבא איני יודע כמה, צא ולמד ממצות ציצית. מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית ושמע שיש זונה אחת בכרכי היום שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן, כשהגיע זמנו בא וישב לו בפתח ביתה נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו אדם ששגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה יכנס, נכנס הציעה לו שבע מטות שש של כסף ואחת של זהב ובין כל אחת ואחת סולם של כסף (ועליו נר) [ועליונה] של זהב ועלתה וישבה על גבי עליונה ערומה, ואף הוא עלה וישב ערום כנגדה, באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו נשמט וישב לו על גבי קרקע, אמרה לו גפה של רומי שאיני מניחך עד שתאמר לי מה מום ראית בי, אמר לה העבדוה שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת צוה לנו ה' אלקינו וציצית שמה וכתיב בה אני ה' אלקיכם שני פעמים אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר ועכשיו נדמו עלי כארבעה עדים, אמרה לו העבודה איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה, כתב ונתן בידה, עמדה וחלקה כל נכסיה שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות ובאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו רבי צוה עלי ויעשוני גיורת, אמר לה בתי שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים, הוציאה כתב מידה ונתנה לו, אמר לה לך זכי במקחך אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציאה לו בהיתר, זו מתן שכרה בעולם הזה ולעולם הבא איני יודע כמה: