וְאֶת־הָאֶ֜לֶף וּשְׁבַ֤ע הַמֵּאוֹת֙ וַחֲמִשָּׁ֣ה וְשִׁבְעִ֔ים עָשָׂ֥ה וָוִ֖ים לָעַמּוּדִ֑ים וְצִפָּ֥ה רָאשֵׁיהֶ֖ם וְחִשַּׁ֥ק אֹתָֽם׃
צרור המור
אלה פקודי הזכיר בכאן מנין הכלים ומספר הכסף. להודיענו שצריך האדם לצאת ידי שמים וידי הבריות. כאומרו והייתם נקיים מה' ומישראל. ולפי שמלאכת המשכן ונדבתו היה דבר גדול והעוסקים בה היו רבים. לזה הוצרך לומר אלה פקודי המשכן שהכל היה במספר. ומי היה הסופר. אותו שנאמר בו בכל ביתי נאמן הוא. וזהו אשר פוקד על פי משה הנאמן. ומי היה הנאמן ביד איתמר. ומי היה עושה המלאכה בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. שהיה איש שלם שעמד בצלאל ונבחר לעבודה זו משנברא העולם. מן הגדולים אשר בארץ בן אורי בן חור למטה יהודה. ולהורות שחכמתו לא היתה מיד אדם אלא ברוח נבואיי. אמר עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ולא אשר צוה אותו משה. כי ראתה עינו מה שלא ראה משה כמוזכר בדבריהם זכרונם לברכה. ולפי שטובים השנים מן האחד. אמר ואתו אהליאב. איש חכם ראוי לשרות שכינה בישראל על ידו. כשמו כן הוא אהליאב. אהל אב ראוי להיות נעשת על ידו. באופן שא"א ליפול חסרון לא במלאכה ולא בחשד אלו האנשים. ולכן אמר אלה פקודי המשכן אשר פוקד על פי משה. והוא עם כל קדושתו ומעלתו רצה לתת חשבון מכל הדברים שבאו לידו מן הקטון עד הגדול. בענין שלא יאמרו ישראל כמו שהיו אומרים שמשם נתעשר. כמוזכר בדבריהם על פסוק והביטו אחרי משה. עד שאמרו בואלה שמות רבה שכשהתחיל לתת חשבון באומרו כל הזהב כ"ט ככר וז' מאות ושלשים. וכסף ק' ככר וט' שקל. ואמר שהוציא הכסף בק' אדנים והיו יתרים תשעה שקל מן הכסף. ולא היה נזכר במה הוציא אותם והיו פניו מוריקות. והיו ישראל מסתכלים זה בזה. ואולי היו אומרים משל הדיוט מי שעוסק בדבש וכו'. עד שהאיר הקב"ה את עיניו ופנה למעלה שראה אותם בעמודים. והיינו דכתיב ואת האלף וז' המאות וחמשה וע' עשה ווים לעמודים. כלומר כבר מצאנו האבידה שלא היינו מוצאים מאלו השקלים. ואז שמחו כל ישראל וראו כי נאמן משה לנביא ה'. וכל זה להורות דת ודין לעוסקים בצרכי ישראל. שראוי להם לתת חשבון אמיתי ומדוייק לצאת ידי שמים וידי הבריות. ולא יאמרו מה לנו לזה כי הש"י יודע האמת. כי הכתוב אמר אל אלהים ה' הוא יודע וישראל ידע.