פרשנות מצטטת על איוב א:ח

בילקוט ע"פ (מיכה ו) מה הלאתיך דריש ענין ק"ש אין הקדוש ברוך הוא מבקש וכו' ע"ש וקשה מה ענין זה לענין בלעם אבל לדידי ניחא שרצה לבטל ק"ש ותפלה לכן הראה לו בג' מקומות נגד ג' תפלות שחרית הראה לו אברהם מנחה יצחק ערבית יעקב. ודם חללים ישתה כי אוחז (תהלי' קמט) חרב פיפיות בידו ומכה מכה של חלל לפי שבחללים של ק"ש יש ס' חללים (שם סח) בפרש שד"י מלכים בה ש"שים ד"בוקים י"פריד שהוא נותן ריוח בין הדבקים שעושה חלל וכבר בארנו שרשע בקש לעקור מהם קריאת שמע כ"ה אתוון וכנגד זה ארז"ל (סנהדרין קה) שכלם נהפכו לקללה חוץ מן א' שרצה לעקור ב"כנ מישראל מה טובו אהליך יעקב שהוא סוד תרין זיווגים אלו ק"ש י"ה תפלה ו"ה ללמד בני יהודה קש"ת שזה כתובה על ספר הישר כמ"ש תמות נפשי מות ישרים אמר בלעם מה אקוב לא קבה אל שכבר מידת אברהם הוא אל גם אברהם גרם לברר ולזכך כל הגרים שמסוף העולם עד ביאת המשיח כי אברהם גייר אנשים ושרה נשים כמ"ש (בראשית יב) הנפש אשר עשו בחרן לא על גרים שבזמן ההוא מדבר רק על כל באי עולם כי (שם יז) אב המון גוים הוא וכן היא לא נקראת בלשון יחיד שר"י רק (שם) שרה שמה כי הוא (איכה א) שרתי במדינות על כל הגוים קאמר (בראשית כא) גרש האמה הזאת שגרמה שכיתת וביטל הקליפה מן העולם והוא את"ן של בלעם שנרמזין בתיבת את"ן שבא מן אברהם ת"רח נ"חור וכבר בישר הקב"ה את אברהם (שם טו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום על גלגול איוב ונרמז במלת תב"א והקב"ה רמז לשטן כשבא לקטרג על איוב (איוב א) ויבא גם השטן בתוכם ויאמר י"י אל השטן מאין תב"א ת"רח ב"גלגול א"יוב והשיב השטן משוט בארץ ומתהלך בה שהלך כל הארץ ולא מצא כאברהם שכתוב גבי' (בראשית יז) התהלך לפני והיה תמים אז השיב הקב"ה (איוב א) השמת לבך אל עבדי איוב ועל ישמעאל השיב (בראשי' טו) תקבר בשיבה טובה שיעשה ישמעאל תשובה אבל למרק עונו בא באתונו של בלעם לפי שבא על חמותו ועל זכרים לכן תלחץ רג"ל בלעם אל הקיר מי שבא על הזכור יתענה רג"ל תעניות לפי שפגם בב' ריעים דלעילא שהם ע"ב קס"א וז"ש כי מראש צורים אראנו שהוא אברהם שגייר כל הגרים ומגבעות אמהות מי מנה עפר יעקב הברכה אשר בירך הקב"ה ליעקב (בראשית כח) והיה זרעך כעפר הארץ שיברך כל הענפים ויעשו פרי למעלה כדין צמיחה שחוזר לעלות כגנה זרועיה תצמיח כן מידתו של יעקב (תהלים פה) אמ"ת מארץ תצמח וצדק הם גירי צדק משמים נשקף ומספר רובע ישראל שהקב"ה מספר רביעותיהן שלא תלך לבטלה כל זרע שנזרע בקדושה שהקב"ה מקבץ (שם קמז) נדחי ישראל הם ניצוצות הנידחות ולסוף ימים מצרף הקב"ה מחשבה למעשה ונברא מאותו זרע (ישעי' ו) זרע קודש מצבתה ולפי שאברהם ושרה הם בנין אב לכל ת"ח בזיווגן שזרעם נכון לפניהם לכן פתח באברהם ושרה ואח"כ על מספר רובע של כל ישראל ולפי שרשע זה נלקה ברגל בחטא זה ע"כ בקש על עצמו ותהי אחריתי כמוהו:

אל אחיך וגו'. שהיית אומר אחי הוא אבל הוא נוהג עמך כעשו, עודנו בשנאתו (רש"י מב"ר), ורמזו רז"ל בזה אל כלל גדול בדקדוק הלשון מיוסד על אדני הגיון כמ"ש המעמר. מנהג הלשון שאם יבא המתואר לפני תואריו יבוא סימן היחס רק במתואר לבדו, כמו ברחל בתך הקטנה, אבל אם יקדמו התארים למתואר יבא היחס גם בתארים וגם במתואר, כמו כאן, וכן עם בני עם יצחק, את בנך את יחידך וכדומה, ומה שבא בעבדי איוב, ומי כעמך ישראל (דה"י א' י"ז), שם הוא ע"ד מושך עצמו ואחר עמו, והעד כי (בשמואל ז' כ"ג) נאמר כעמך כישראל, והסבה הזאת היא כי מאחר שהוא מדרך לשון עברי כאשר אמרנו להקדים תמיד המתואר ואז כיון שנתייחס השם העיקר שוב א"צ התארים הדבוקים לייחס, אולם אם יבואו התוארים לפני השם אז נחשוב כל חלק וחלק למאמר בפ"ע, והפעל מוסב על כולם כמו כאן כאלו יאמרו באנו אל אחיך אולם לא כן הוא רק באנו אל עשו, וכן פירש"י ז"ל על קח נא את בנך שאמר אברהם שני בנים יש לי וכו'. ע"ש, הרי שהבין שהם מאמרים שונים, וכן דרשו חז"ל בב"ר על עם בני עם יצחק, עם בני אע"פ שאינו יצחק ואף כי שהוא יצחק, ויען במקומות האלה המתואר והתארים הם מאמרים נפרדים לזה ראוי שיבוא היחס בכל אחד ואחד:

בחר לנו. בחר לי לא אמר אלא בחר לנו, מלמד שעשהו כמותו, מכאן שיהא תלמיד חביב לפני רבו כמותו ^הבאבות פ"ב מ"י איתא יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ובנוסחא אחת כבוד תלמידך, ומכאן משמע דעיקר הגירסא כבוד תלמידך, ולבד זה הנה בכבוד חברו אמרו באבות פ"ד מי"ב וכבוד חברך כמורא רבך, וגם במכילתא כאן דרשו ביחוד לענין כבוד חבירו, ועיין בתוי"ט שם ולא ראה מכילתא זו.
וטעם הדבר שמסר משה דבר המלחמה ליהושע איתא בפסיקתא רבתי ובמ"ר כאן בזה"ל, למה ליהושע, אמר לו משה, זקנך [יוסף] אמר את האלהים אני ירא (פ' מקץ) ובזה [בעמלק] כתיב (פ' תצא) ולא ירא אלהים, יבא בן בנו של מי שאמר את האלהים אני ירא ויפרע ממי שנאמר עליו ולא ירא אלהים, ע"כ, ואגדה זו צריכה באור, כי האמנם יראת אלהים של יוסף אנו יודעין רק מאמירתו, וכל אחיו שלא מצינו בהם מאמר זה האם לא היו יראי אלהים, ומאי רבותיה דיוסף בזה יותר משל כל האחים, ואף גם זאת לפלא, מה שתלה סרחונו של עמלק בזה שלא היה ירא אלהים, והיכן מצינו תאר זה בשאר עובדי אלילים, ובפרט כי כידוע הוא תאר נכבד הנאמר רק ביחידי סגולה ואנשי מעלה, וכמו באברהם עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, וכן בעובדיהו (מ"א י"ח) ובאיוב (א').
ולכן נראה דהא גופא בא לאשמעינן שגם לשארי האומות שלא מבני ישראל ראוי להיות יראי אלהים, ומי שאינו כזה ראוי לעונש, והראיה בזה מיוסף שהיה מתנכר לפני אחיו במצרים כמצרי ובכל זאת אמר להם את האלהים אני ירא, ש"מ שגם באומות ישנם יראי אלהים, דאל"ה לא היה יוסף אומר כן שלא יתפס שעברי הוא, וכיון שכן באמת ראוי עמלק לעונש על שלא היה ירא אלהים.
ולפי"ז יתבאר היטב לשון המדרש שהבאנו יבא בן בנו של מי שאמר את האלהים אני ירא, שמזה מוכח שגם באומות העולם ישנם יראי אלהים, כמש"כ, ויפרע ממי שנאמר עליו ולא ירא אלהים, כלומר שעל ידי אמירת זקנו של יהושע ראוי זה להתפס על שאינו ירא אלהים, אבל לולא אמירה זו לא היינו יודעין כלל שראוי בן אומות העולם להענש על שאינו ירא אלקים, ודו"ק. .
(מכילתא)