פרשנות מצטטת על איוב לה:ז

וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה חִבַּת הַקֹּדֶשׁ הוּא אֲדוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְנַהֵג עִם הָעַמִּים בְּסֵדֶר זֶה, לְהַקְדִּים לְכָל אֶחָד מֵהֶם מִצְוָה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם טַעֲנָה כְּנֶגְדָּהּ, כִּי אוּלַי שֶׁיָּדַע שֶׁיְּקַבְּלוּ כֵּיוָן שֶׁאֵין לָהֶם טַעֲנָה כְּנֶגְדָּהּ, וְנִתְחַכֵּם בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְלוּ שָׂכָר עַל קַבָּלַת מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין לָהֶם עָלֶיהָ מַעֲנֶה, וּפָתַח דְּבָרָיו לָהֶם רוֹמְמוֹת אֵל לְהַשְׁמִידָם מִנַּחֲלַת שַׁדַּי וּבָחַר לוֹ יָהּ לְעַמּוֹ סְגֻלָּה. וְהִנֵּה דֶּרֶךְ זֶה אָמְרוֹ וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה הוּא גְּזֵרַת הַפָּסוּק, וּכְפִי זֶה טַעַם אָמְרוֹ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו, לְתוֹסֶפֶת שָׂכָר מִלְּבַד שְׁאָר פְּרָטֵי הַמֻּשָּׂג מֵהַמַּעֲלוֹת עוֹד לָכֶם שֶׁתִּהְיוּ סְגֻלָּה כַּנִּזְכָּר, וְלֹא הֻצְרַךְ לְהַזְכִּירָם כִּי מוּבָנִים מִמַּשְׁמָעוּת תּוֹסֶפֶת וָא״ו שֶׁל ״וִהְיִיתֶם״ וְגוֹ׳. עוֹד יִרְצֶה בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו לִרְמֹז עִנְיָן אַחֵר, וְהוּא כִּי לֹא יִטְעֶה לְבָבָם לַחְשֹׁב כִּי הוּא הָאָדוֹן בָּרוּךְ הוּא חָס וְשָׁלוֹם צָרִיךְ לָהֶם לְשׁוּם דָּבָר, לֹא כֵן הוּא אֶלָּא סְגֻלָּה כַּמְּלָכִים שֶׁחֲפֵצִים בִּדְבַר סְגֻלָּה שֶׁהוּא כְּלִי יָקָר הֲגַם שֶׁאֵין לָהֶם צֹרֶךְ בּוֹ, גַּם אַתֶּם תִּהְיוּ לִי אֶבֶן יְקָרָה בְּעֵרֶךְ כָּל הָעַמִּים, וְלֹא שֶׁהַדָּבָר הוּא אֶצְלִי לְצֹרֶךְ, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ פֵּרוּשׁ, וּמֵעַתָּה לֹא יֻצְדַּק לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לִי צֹרֶךְ בַּדָּבָר, וּכְאָמְרוֹ (איוב לה,ז) ״אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ״, כִּי הַכֹּל שֶׁלּוֹ יִתְבָּרַךְ.

כי יקרא קן צפור לפניך גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח) כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ואם כן אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו אבל הכל הרחקה ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך כי זו אחת משתי סברות סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר (משלי ל ה) כל אמרת אלוה צרופה וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך וכבר ארז"ל (סנהדרין כא) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו' ודרשו (פסחים קיט) ולמכסה עתיק זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה וכבר דרשו בפרה אדומה (במדב"ר יט ג ד) שאמר שלמה על הכל עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג) ואמר ר' יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חקה דכתיב (זכריה יד ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון יקפאון כתיב דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא כהדין סמיא דצפי דכתיב (ישעיהו מב טז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים שכבר עשיתים לר' עקיבא הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן והרב הזכיר מהן אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתי ענין אחר להם שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם וזהו לצרף בהן שיהיו ככסף צרוף כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח) בפרשת זאת החיה וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב) הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות שנאמר (תהלים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות ונאמר כל אמרת אלוה צרופה למה שיהא מגין עליך הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת כנראה מפשוטיהם ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית אין התועלת לו רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו כי דבורנו וזכרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולם לנו ולא להקב"ה לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה והביאו ראיה אחרת או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח) טמאים המה לכם ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת ואמרם אם חכמת חכמת לך הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות והמצות הגזירות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו כמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא א"כ כלם לתועלתנו בלבד וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו ואמר (שם פסוק ז) או מה מידך יקח וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו ושאלו בירושלמי בנדרים (פ"ט ה"א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום והשיבו על השאלה הזאת אי זהו כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני מניח והיינו כבוד המקום משמע דלנפשיה הוא דמהני כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים אינן לכבוד ה' יתברך אבל לרחם על נפשותינו וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך וכן אמר בתורה (דברים י׳:י״ג) לטוב לך כאשר פירשתי (שם פסוק יב) וכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים (דברים ו׳:כ״ד) והכוונה בכלם לטוב לנו ולא לו יתברך ויתעלה אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות וכן מה שאמרו (ברכות לג) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו שאם כן היה אוסר השחיטה אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו (קידושין פב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב) קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג) אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד אמר רבי רחמאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא מאי ואת הבנים תקח לך אמר רבי רחמאי אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו' והנה המצוה הזאת רומזת לענין גדול ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים:

אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ומגרש שדה מגרש עיר ולא עיר מגרש. ה"ג בתוספתא (פ"ה ה"ט), והכי צריך להיות מדגרסינן בב"ב דף כ"ד ע"ב, על מאי דתנן מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה ובחרוב ובשקמה נ' אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק נ' אמה וכו', מ"ט אמר עולא משום נויי העיר, ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, לא צריכא לר"א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה, הכי משום נויי העיר לא עבדינן.
והנלע"ד דפירושא דהאי שמעתא הכי הוא, דראה עולא דקאמר אבא שאול דכל אילן סרק מרחיקין הרבה, ולא חילק בין אילן ששרשיו מרובין או ענפיו לאילן אחר שאינו כן, ש"מ דלא משום היזק ענפי האילן או שרשיו נגעו בו אלא משום נויי העיר, דאין נויי לעיר שיהיו האילנות הסמוכים לה אילנות סרק שאינם עושים פירות אף כי יהיו אילנות שאין ענפיהם או שרשיהם מזיקים לעיר כלל, ומדאבא שאול נשמע לת"ק שאף הוא משום נויי העיר נגע בו וקאמר דאפילו אילני מאכל צריך להרחיקם מן העיר שיעור מה, והחרוב והשקמה אף כי אילן מאכל הוא מחמת פריו הבלתי חשוב ראוי להרחיקו יותר מן העיר, וכל זה משום נויי העיר ולא משום נזק, כההיא דמרחיקין שובך מן העיר חמשים אמה וכמ"ש שם ע"ש. ולזה אמר עולא משום נויי העיר, ומדהוציא עולא טעם זה ש"מ דתנא בא"י קאי, דאי בערי ח"ל לא איכפת לנו שיהיו נאים, ולכן אינם צריכים להרחקה זו, וכ"כ הטור (חו"מ סי' קנה). ולזה פתח פתח לש"ס להקשות ותיפוק ליה וכו', הואיל ובא"י קיימינן דשייך ביה דין זה של מגרש, והיכי קתני דדי בהרחק כ"ה או נ' אמה הלא שיעור המגרש הוא אלף אמה, ומדקאמר הכי ש"מ דמשום היזק נגע בה דשייך אף בח"ל דלא שייך בו דין מגרש. ומשני לעולם דבא"י קאי ומשום נויי, ודקשיא לך דאין עושין שדה מגרש, לא צריכא לר"א דשרי בערי ישראל לעשות כך, דמ"מ צריך להרחיק האילן מן העיר שיעור הנזכר במתניתין, לא מפני היזק ולא מפני מגרש שאין הרחק זה שיעור מגרש אלא משום נויי העיר.
הרי מבואר דר"א ס"ל דעושין מגרש שדה, דאי לא תימא הכי מאי קאמר לא צריכא לר"א, הלא בתחילת לשונו דאמר עושין שדה מגרש לא שייך ענין זה, דהא בעושין מגרש שדה דהיינו ליטע אילנות במקום הראוי למגרש איירינן, ובסוף לשונו אי הוה קאמר אין עושין מגרש שדה קשיא נמי לדידיה כמו לרבנן, אלא ודאי צ"ל אף בסוף דבריו עושין מגרש שדה וכמו שהוכחתי מהתוספתא.
אבל ראיתי לבעל קרבן אהרן (על תו"כ) בפירושו לפ' בהר סיני פרק ו' פיסקא ט' דגרסינן התם בסוף דברי ר"א ולא מגרש שדה כמשנתנו, שפירש דברי ר"א הכי, עושין שדה מגרש, עושין שדה מהמגרש. ולא מגרש שדה, ולא מגרש מהשדה. כנראה שהרגיש בסוגיא הנ"ל ורצה לומר דעולא אדבריו הראשונים דר"א דאמר עושין שדה מגרש סמיך, דלפי פירושו דהוא עושין שדה מהמגרש אתי שפיר, וסוף דברי ר"א בטעות נכתבו בש"ס ואין להקפיד עליהם דאינם צריכים לאותה סוגיא.
ולא נהירא חדא דבתוספתא גרסינן כגירסת הש"ס, ועוד דלפי פירושו דברי ר"א לאו סיפיה כרישיה, על כי סוף דבריו דאמר מגרש עיר ולא עיר מגרש צריך לפרשם כמשמעותם לפי דרכנו, שממגרש עושים עיר אבל לא מעיר מגרש וכן פירשם בעל קרבן אהרן בעצמו, וכן צריך להיות שהרי נותן טעם לדבריו באמור כדי שלא יחריבו ערי ישראל, ואילו היינו מפרשים סיפא דומיא דרישא על פי דרך קרבן אהרן שעושין מגרש מהעיר ולא עיר מהמגרש, אין לך חרבן גדול מזה שיכולי' להחריב העיר ולעשותה מגרש שהוא המקום הפנוי, ומהמגרש שהוא המקום הפנוי אינם יכולים לבנותו ולעשותו עיר, וא"כ הוא שאנו מוכרחים לפרש סוף דבריו כמשמעותם מה הרויח ר"א בשנותו את טעמו מרישא לסיפא, הל"ל גם כן ברישא עושין מגרש שדה ולא שדה מגרש דהיינו מפרשים אותו כמשמעו דומיא דסיפא, א"נ ה"ל לשנות סיפא דומיא דרישא ולומר עושין עיר מגרש ולא מגרש עיר, דהיינו מפרשים אותה דומיא דרישא עיר מהמגרש ולא מגרש מהעיר והיה עולה כהוגן. ודוחק הוא לומר דרצה לשנות לשונו על סדר לישנא דרבנן, דא"כ דאתכא דרבנן קא סמיך, ה"ל לקצר יותר ולומר אבל בערי ישראל עושין שדה ועיר ממגרש, דממילא ידעינן אבל איפכא לא כרבנן, אלא ודאי ר"א הוצרך להחזיר שלשה בבות, דהיינו שדה מגרש, ומגרש שדה, ומגרש עיר, דבאלו פליג אדרבנן, והרביעית דהיא ולא עיר מגרש, הזכירה אע"ג דבהא רבנן מודו, ליתן טעם לדבריו דבהא מודה משום שלא יחריבו כמ"ש. וא"ת דהיינו טעמא דלא די לו לומר אבל בערי ישראל עושין שדה ועיר ממגרש משום דבעי לאשמועינן טעמא דאיסורא, מ"מ לא היה לו להחזיר שניהם משום הטעם לבד, דהא עיקר הטעם לא שייך אלא אאיסורא דלא מעיר מגרש ואגב ההיתרא דממגרש עיר, אבל לא שייך אאיסורא דלא שדה מגרש, דעשיית שדה מגרש אין זה חרבן ערים, אלא אדרבא הוא לישוב ערים והחרבן הוא חרבן זרעים, ולכן אותה פיסקה הואיל ולא פליג וגם לא קתני טעמא עלה לא ה"ל להזכירה כלל. ועוד משום סדרא דרבנן אינו נכון שיעקם לשונו ויטעה אותנו לפרש תחילת דבריו כלישנא דרבנן הואיל וסדריהו נקט ולהתיר את האסור, ויותר טוב היה לו לברר דבריו מליקח סידרא דרבנן, וליכא למימר דאף דברי רבנן יכולים אנו לפרשם על דרך שפירש בעל קרבן אהרן תחילת דברי ר"א ולומר אין עושין שדה מהמגרש ולא מגרש מהשדה וכן בעיר שהרי רבנן אקרא קא סמכו דכתיב (ויקרא כה, לד) ושדה מגרש עריהם לא ימכר. ודרשינן לא ימכר לא ישנה, שאסור לשנות לא השדה ולא המגרש ולא העיר, ולפי זה נמצא דאסר הכתוב מתחילה לשנות השדה והדר המגרש והדר הערים ואם היינו מפרשים אין עושין שדה מגרש שדה מהמגרש הוה שמעינן איסור שינוי המגרש קודם איסור שינוי השדה שלא כסדר הכתוב וגם ה"ל זו ואין צ"ל זו שהרי המגרש גרוע מהשדה שאין בו שום ישוב לא ישוב זרעים כשדה ולא ישוב בתים כעיר כמבואר במכות דף י"ב ע"א ומדידענו דאסור לשנות אפילו הבלתי מיושב לישוב, כ"ש שאסור לשנות המיושב והוא השדה שיש בו ישוב זרעים למגרש שאין בו ישוב כלל, משא"כ כשאנו מפרשים דברי רבנן כמשמעותם דמצינו אותם בסדר נאות דלא זו אף זו וגם שנויים על סדר הכתוב ומהאי טעמא אין להקשות על סוף דבריהם דלפי דרכנו הוו להו זו ואצ"ל זו דאם אסור לעשות ממגרש שאין בו ישוב עיר שיש בו ישוב כדי שלא לשנות כ"ש שאסור לשנות להפך שהרי סדרא דקרא נקטו דאסר מתחילה לשנות המגרש והדר כתב עריהם לאסור שינוי הערים.
מכל הדברים האלה נלע"ד להוכיח דגירסת התוספתא היא האמיתית וכנראה מפשטא דתלמודא, ופי' הסוגיא נמי נלע"ד דהכי הוי כמו שפרשתי לאפוקי מבעל ס' שבע רצון דדחק עצמו בכמה דוחקים לישב ולתקן שתהיה קושית דותיפוק ליה שייכא דווקא לפי טעמא דעולא ולא בלאו הכי ע"ש, ועל פי דרכי אתי שפיר דלא הקשו כמו כן אמתניתין דפ' לא יחפור עצמה, דתנן בה מרחיקין השובך מן העיר חמשים אמה, ותיפוק ליה דאין עושין מגרש עיר, ולכן כל בנין שעל גבי קרקע אסור לעשות במגרש כדאיתא במכות דף י"ב ע"א משום דאין שום גילוי במשנה שיהיה זה דווקא משום נוי העיר ולא משום היזק ולכן ממילא משתמע מתניתין בכל העירות דשרי לעשות השובך במגרש איירי ומשום היזק כי הוא הדבר הלמד מעניינו דכוליה פרקין בנזקי שכנים איירי והין הכי נמי דבערי ישראל בא"י אסור לעשות שובך במגרש העיר כלל אפילו רחוק חמשים אמה מהעיר דלא שייך ביה נזק משום דאין עושין מגרש עיר אם לא שיעשה השובך במחילה דשרי כנראה מהסוגיא דמכות הנ"ל ועיין מ"ש בפ"ב דב"ב משנה ה' ד"ה מרחיקין השובך:
ערכין מתחיל בהא ומסיים במם היינו מה, על שם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה, ז). ולא יתגאה האדם עצמו במה שנודר להקדש, כי משלו נותן לו, ונחנו מה:
סליק מסכת ערכין. מכל אשר לבו יכין:
כל אדם כשידור על במה אשר הכין.
לא יוחן עדי יגדור פרצתו בערכין: