פרשנות מצטטת על איוב לו:ב

רמה בים: רמה לשון ארמית, תרגום מלת השליך, ואין לה מקום אלא במליצת השיר, נושקי רומי קשת (תהלים ק"ד כ"ט), וכן הרבה מלות ארמיות מיוחדות למליצת השיר, כגון אנוש במקום אדם, אָתָה במקום בוא, מלה במקום דבר, קדם במקום עולם, וזה מפני שמליצת השיר אוהבת להשתמש במלות בלתי מורגלות בפי ההמון, ובמלות עתיקות וזרות (כדרך שבל' איטלקי המשוררים בוחרים להם מלות רומיות או איטלקיות נושנות) כי מיעוט ההרגל בהן יוסי להן נעימות וחן (כאשר כבר העיר על זה בעל מליצת ישרון בדף אחרון מספרו). והנה לה"ק ולשון ארמית לשון אחת היו מתחלה ומעט מעט נבדלו ונתרחקו זו מזו, והמלות אשר עתה ארמיות הן היו לפנים עבריות וארמיות יחדו, אלא שעזבה אותן לה"ק והניחתן ללשון ארמית, ולהיותן בלה"ק נושנות ובלתי מורגלות, בחרו בהן המשוררים להוסיף חן למליצותן, וקצת מן החוקרים האחרונים לא הבינו הדבר הזה, ובכל מקום מספרי הקדש אשר מצאו שם מלות ארמיות או מליצה על דרך לשון ארמית מהרו לשפוט כי הס' ההוא או הפרשה ההיא נכתבה בימי גלות בבל "בעת אשר לשון עברית ירדה מכבודה ואפסה משפת דובריה כי נבלה שפתם בארץ בבל אשר שם היו מדברים ל' ארמית;" ולא הבינו כי המליצות הארמיות ראיה על איחור זמן כתיבתן בשהן במליצה פשוטה ובזולת נבואה ושיר, כמו בספרי דניאל עזרא נחמיה ד"ה ואסתר, כי שם ידים מוכיחות כי הכותב לא בחר במלות ובמליצות הארמיות להנעים מליצתו, אלא אחר הרגל לשונו היה הולך, ולשון ארמית היתה שגורה בפיו יותר מלה"ק; אמנם בספרי הנבואה והשיר שלשונם מתוקן בתכלית הצחות ובחכמה נפלאה, מי יאמר ומי יאמין שבבלי דעת יצאו הדברים מתחת יד המליצים והמשוררים הנשגבים, כאילו לא היו בקיאים בלשונם אשר דברו בה מליצותם הנשגבות ושיריהם הנחמדים? ומי יאמר ומי יאמין כי מי שכתב ההלל אמר בשגגה ובאשגרות לישן כל תגמולוהי ע"ד ל' ארמית, במקום תגמוליו; ומי שכתב שיר השירים אמר שלא בכוונה מטתו שלשלמה ע"ד ל' ארמית, וכן שלמה אהיה כעוטיה שהוא מהארמי דילמא או די-למה (עזרא ז' כ"ג), או כי בעל מזמור קל"ט לא ידע לה"ק מפני שאמר כי אין מלה בלשוני, ולא אמר כי אין דבר בלשוני, או כי בעל ספר איוב היה חצי מדבר אשדודית מפני שאמר כתר לי זער ואחוך שהוא מאמר כלו ארמי, או כי בעל שירת הים היה עומד בארץ בבל מפני שאמר רמה בים, וללא אמר השליך? ועיין למטה (י"ז) על תביאמו ותטעמו.

אתה ידך ר״ל בידך ובכחך גוים הורשת ומלת ותטעם חוזרת על האבות כלומ׳ שנטעתם באותם הארצות תחת האומות אשר גרשו משם. תרע לאומים ר״ל האומות ותשלחם ר״ל ששלחתם מן הארץ. וי״מ בו ענין הריגה מענין בשלח יעבורו (איוב לו ב) ולמד לאומים אות השמוש.

וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא תְּשׁוּבָתוֹ כַּהֲלָכָה. וְכֵן בֶּאֱלִיהוּא הוּא אוֹמֵר (איוב לו) כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָ: