הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ ונשוב [וְֽנָשׁ֔וּבָה] חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃
מקור מים חיים
ובספר כתנת פסים פ' קדושים די"ז ע"ג כתב וז"ל, ולבאר אשה כי תזריע וילדה זכר, ודרשו חכמינו ז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ואם איש מזריע תחלה יולדת נקבה, ונראה דיש שני מיני תשובה, א' אדם המתחיל בתשובה ואחר כך מסייעין לו מלמעלה, כמו שכתב הט"ז באורח חיים ריש סי' א', ב' שאינו מתחיל כי אם על ידי סיוע מלמעלה, וכמו שדרשו חכמינו ז"ל (בסוף מדרש איכה רבתי) שזה הוויכוח בין הקדוש ברוך הוא ובין כנסת ישראל, כי הקדוש ברוך הוא אומר (זכריה א') שובו אלי ואשובה אליכם, ר"ל שיהיה האדם המתחיל בתשובה וה' יגמור בעדו לטובה, והבא לטהר מסייעין לו (יומא דל"ח ע"ב) לכך נאמר שובו אתם תחלה, וכנסת ישראל משיבה אין בנו כח להתחיל, אלא (איכה ה') השיבנו ה' אליך ונשובה, שהשם יתברך יהיה המתחיל ע"ש, והנפקותא בין אם האדם הוא המתחיל תחלה, אז אשה מזרעת תחלה וילדה זכר רחמים, מה שאין כן אם מתחיל מלמעלה על ידי הצרות ח"ו הוא נקבה, והבן, וכעין זה שמעתי ממורי, עכ"ל.
צרור המור
אחר כך אמר חטאו משקה מלך מצרים והאופה. בענין שתבא רפואה לצדיק על ידם. ואמר לאדוניהם למלך מצרים לומר שחטאו בשני פנים. הא' מצד היות אדוניהם שעשה עמהם טובות שלא היו ראוים להם לתת חייו בידם כי אולי היו קטני הערך. והב' שחטאו מצד היות מלך מצרים מלך גדול. וז"ש ויקצוף פרעה על שני סריסיו. ולא אמר שני הסריסים אלא שני סריסיו. שהוא עשאם סריסים אע"פ שלא היו ראוים. וכן שהיו סריסיו המיוחדים בנאמנות חיי המלך. ואם היו ממונים על דבר אחר לא היה חטאם גדול. אבל היו שר המשקים ושר האופים. ומאכל המלך ויין משתיו צריך שמירה רבה כמוזכר בסריסי אחשורוש ובסריסי אלסכנדרוס מוקדון. ויחלמו חלום בהיותם אסורים בבית הסוהר בענין שבא החלום ברוב ענין. ולכן חלם שר המשקים והנה גפן לפני ובגפן שלשה שריגים. להורות על שלשה ימים אחר שראה תכיפות הדברים כפורחת עלתה נצה הבשילו אשכלותיה ענבים בבת אחת. לכן אמר בעוד ג' ימים ישא פרעה את ראשך. יפקוד או יסלח חיוב ראשך. ולפי שראה יוסף שהיה החלום טוב. אמר איש טוב זה ואל בשורה טובה יבא לבשר גאולתם של ישראל. כדכתיב גפן ממצרים תסיע ומעלתם של ישראל בתורה נביאים וכתובים כנגד שלשה שריגים וכנגד כהנים לוים וישראלים. כמוזכר במקומו במסכת חולין. וכן רמוז בסתרי התורה שראתה עינו של שר המשקים עניינים גדולים בעתיד. ולכן הזכירו ד' כוסות בפרשה זו כנגד ד' כוסות שעתיד פרעה לשתות. וכנגד ד' לשונות של גאולה שכתוב בגלות מצרים. ולקחתי וגאלתי והוצאתי והבאתי. וכנגד זה אנו עושים ארבעה כוסות בליל פסח. וכוס חמישי לא הוזכר. ולדעת האומר כוס חמישי. הוא סומך על כוס האחרון של הפרשה. ויתן את הכוס על כף פרעה והוא הכוס הנזכר. וכן רמז בדבריו ארבעה גליות שעתידות לעבור על ישראל כנגד ארבעה כוסות. וכוס ה' לא הוזכר דכתיב ועיניתיך לא אענך עוד. והנה גפן לפני הוא גלות מצרים שהיה סמוך לפניו. ובגפן ג' שריגים משה ואהרן ומרים. וכוס פרעה בידי הוא גלות בבל. ואקח את הענבים הנותרים ואשחט אותם אל כוס פרעה. זה גלות מדי בימי המן ששחטו הענבים בשתיית המלך והמן. וכן שחטו הענבים ישראל מיין נסיכם. ואתן את הכוס על כף פרעה זה גלות יון. ונתת כוס פרעה בידו זה גלות אדום דכתיב גם עליך תעבור כוס. ואז ישובו ישראל כמשפטם הראשון כדכתיב חדש ימינו כקדם. ואז יתקיים פורה דרכתי לבדי וגומר. ולפי שכל אלו הבשורות בפיו פתר לו לטוב ואמר לו כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך אחר שאני כלול בחלומך בכלל הגפן. וזה כשתראה פתרון חלומי שנתקיים לטוב. וזהו כאשר ייטב לך אחר שאני המבשר. ועשית נא עמדי חסד ואיני שואל ממך דבר אלא הזכירה. וזהו והזכרתני אל פרעה לפי שאיני יכול לצאת בלי מאמר אחר שאני אסור במקום אסירי המלך. ואיני שואל ממך דבר גדול אלא והוצאתני מן הבית הזה ולא מן הבור. כי אתה רואה בעיניך שאיני אסור בבית האסורין אלא פקיד וממונה עליהם. והטעם כי גנוב גנבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה בפועל ממה שדברו עלי כי שמו אותי מתחלה בבור. ורמז באומרו כי גנוב גנבתי שלא יחשוב שהוא היה מן המכשפים והקוסמים ובחכמת הכישוף פתר חלומו. שאינו כן אלא גונבתי מארץ העברים זכה וברה מגדלת חכמים. ואוירא דארעא דישראל מחכים. וכן עם העברים עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה הוא וביניהם נתגדלתי וקניתי חכמה. ולא תאמר שאע"פ שאני חכם ונבון. מעשי אינם הגונים. כי גם פה לא עשיתי מאומה ממה שהעלילו עלי:
בן יהוידע
בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. מקשים למה לא אמרה: פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר כוכב מיעקב בהפטרת מסעי על מאמר וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר (בראשית יב, ג) דהכתוב מהפך הסדר דאצל הברכה הזכיר השם יתברך את פעולת עצמו תחלה ואחר כך הזכיר את המברכים דאמר לו 'ואברכה את מברכיך' ובקללה הזכיר המקללים תחילה ואחר כך הזכיר הפועל היוצא מאתו יתברך דאמר 'ומקללך אאור' ולא אמר אאור את מקללך?
ופירש שם כי כלל הענין הוא בחוקי ההגיון להקדים תמיד הסיבה למסובב והנה בהשפעת הטובה הקדוש ברוך הוא הוא בעל הסיבה כי הוא מטיב רק מצד היות חפצו להטיב ובהפך אצל הרעה האדם הוא בעל הסיבה כי הוא המסבב לעצמו את הרעה לכן יפה אמר הכתוב על הסדר וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ שהקדים הכתוב להקדוש ברוך הוא תחלה אצל הטובה אך אצל הרעה אמר וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר כי המקלל הוא הגורם לעצמו את מארתו כי מפני שקלל לכן יאור עתה נמצא הוא עצמו סיבב את רעתו.
ובזה פירש מאמר רבותנו ז"ל (במדבר רבה ב, טז) אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני ראשון לטובה ואחרון לרעה ראשון לטובה (הושע ב, כה) 'וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה' ואחר כך 'וְהוּא יֹאמַר אֱלֹקָי' אבל ברעה אמר תחלה (הושע א, ט) 'כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי' ואחר כך אמר 'וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם' והוא מבואר היטב על פי האמור עיין שם.
והנה ידוע מה שאמרו בגמרא (כתובות נט:) תני רבי חייא אין אשה אלא לבנים, כלומר אם לא בשביל שתוליד בנים לא היתה האשה נבראת כי לא נבראה אלא רק לצורך זה שתנשא לאיש ותוליד ממנו בנים וכן הוא אומר לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח)
נמצא האשה היא סיבה לנשואין שישאנה האיש כדי שיוליד ממנה בנות שאם לא היה יוצא ממנה בנים לא היה האיש נושא אותה ומאחר כי בחוקי ההגיון הוא להקדים הסיבה למסובב לכן בת קול מכרזת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי כי בת פלוני להיותה ראויה לבנים לכן מזדווגת לפלוני כדי שיוליד ממנה בנים.
ובזה יובן בס"ד הכתוב נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיה לא, כא) כלומר היא הסיבה להדבק בגבר והיינו תְּסוֹבֵב לשון סיבה. ועוד נראה לי תְּסוֹבֵב ג' בַּר, כי לדעת בית שמאי חיוב פריה ורביה ב' זכרים ונקבה אחת (יבמות סב.) נמצא הם ג' בנים וכיון דאין אשה אלא לבנים שהוא שם כולל זכרים ונקבות נמצא היא סיבה לפריה ורביה שהיא לידה של ג' בר.
ועוד נראה לי בס"ד קושיא הנזכר שבאה בת קול ללמדנו מוסר השכל שתהיה הנקבה טפילה לזכר ולא תתגדל ותתנשא עליו ולכן אמרה לשון זה לתלות הנקבה בזכר ולא אמרה פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי. ובזה יובן מאמר רבותנו ז"ל (בבא בתרא קמא.) בת בתחלה סימן יפה לבנים, פירוש ממה דנקטה בת קול בת בתחלה שאמרה בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ולא נקטה הבן בתחלה שלא אמרה פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי הנה בזה הלשון דנקטה בת קול יש סימן יפה לבנים הזכרים כי מזה אנו למידין שהבנות יהיו טפלים לבנים הזכרים ולא להפך!
או נראה לי בס"ד על פי מה שאמר בס“ד בסה"ק אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ בהפטרה של פרשת וילך בפסוק תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב (מיכה ז, כ) דאמרו רבותינו זכרונם לברכה יש האיש מחזר על בת זוגו שהולך אצלה לישא אותה וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה ויש בת זוגו הולכת אצלו לישא אותה וכמו שמצינו ביצחק אבינו ע"ה. וידוע שיש לישראל עם הקדוש ברוך הוא דין אשה ובעלה והוא יתברך אמר שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם (מלאכי ג, ז) שתפס השיטה כיצחק אבינו ע"ה וישראל אומרים הֲשִׁיבֵנוּ הֳ' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה (איכה ה, כא) דתפסי השיטה כיעקב אבינו ע"ה. ולכן מבקשים תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב עיין שם. ולכן כאן אומרת בת קול בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי דתופסת השיטה כיצחק אבינו ע"ה שתהיה מחזרת והולכת אצל הזכר לינשא לו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דהנקבות שורשם בגבורות והזכרים בחסדים ובבריאת העולמות למעלה יצאו הגבורות קודם שיצאו החסדים ובזה ניחא שהקדים הנקבה לזכר שאומרת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ואינה אומרת פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי עד כאן דבריו נר"ו.
והנה מקשים למה בזכר מזכיר שמו ובנקבה לא הזכיר שמה? ונראה לי בס"ד דהנקבה היא דין והזכר רחמים ולכן כוחות הדין נאחזים בנקבה יותר מן הזכר ולכן המזיקין והשדים נדבקים בנקבה יותר כידוע ועל כן לא הזכירה שמה כדי שלא יהיו המזיקין והשדים אשר ישמעון דברי בת קול מכירים בה ויתעוררו לרדוף להדבק בה מה שאין כן בזכר אין חשש פן בהזכרת שמו יתעוררו וירדפו להדבק בו.
ועוד נראה לי בס"ד דהנקבה בתחילתה בטילה היה לגבי אביה שאין לה רשות על עצמה שלא תוכל לקדש עצמה ורק אביה יכול לקדשה לכן מזכרת אותה על שם אביה כי הוא העיקר שלה ובידו תלויה אבל הזכר מתחילתו אינו בטל לגבי אביו דאין אביו יכול לקדש לו אשה ואין לו רשות עליו ולכן מזכרתו בשמו.
ועוד תרצתי דרך הלצה דהנקבה כל נדונייה שלה וצורכי נשואיה הוא מאביה ולכן תכבדנו בת קול בדבר זה של הנשואין להזכיר את בתו על שמו כי לולי הוא איך היתה נשאת כיון דהיא 'לית לה מגרמה כלום' אבל הזכר אינו צריך לתת מעות לאשה עד שיקחנה ועל הרוב אינם מביאים מעות מזומנים לצורך הנשואין אלא אדרבה הזכרים הם נעזרים מן הבנות שלוקחים בעת הנשואין מעות בעין מן אבי הכלה לכך לא תלתה בת קול את הבן באביו אלא קראתו בשמו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דלאו אורח ארעא שתזכיר בת קול שם הנקבה ולכן העלימה שמה וזכרה אותה על שם אביה.
ופירש שם כי כלל הענין הוא בחוקי ההגיון להקדים תמיד הסיבה למסובב והנה בהשפעת הטובה הקדוש ברוך הוא הוא בעל הסיבה כי הוא מטיב רק מצד היות חפצו להטיב ובהפך אצל הרעה האדם הוא בעל הסיבה כי הוא המסבב לעצמו את הרעה לכן יפה אמר הכתוב על הסדר וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ שהקדים הכתוב להקדוש ברוך הוא תחלה אצל הטובה אך אצל הרעה אמר וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר כי המקלל הוא הגורם לעצמו את מארתו כי מפני שקלל לכן יאור עתה נמצא הוא עצמו סיבב את רעתו.
ובזה פירש מאמר רבותנו ז"ל (במדבר רבה ב, טז) אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני ראשון לטובה ואחרון לרעה ראשון לטובה (הושע ב, כה) 'וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה' ואחר כך 'וְהוּא יֹאמַר אֱלֹקָי' אבל ברעה אמר תחלה (הושע א, ט) 'כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי' ואחר כך אמר 'וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם' והוא מבואר היטב על פי האמור עיין שם.
והנה ידוע מה שאמרו בגמרא (כתובות נט:) תני רבי חייא אין אשה אלא לבנים, כלומר אם לא בשביל שתוליד בנים לא היתה האשה נבראת כי לא נבראה אלא רק לצורך זה שתנשא לאיש ותוליד ממנו בנים וכן הוא אומר לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח)
נמצא האשה היא סיבה לנשואין שישאנה האיש כדי שיוליד ממנה בנות שאם לא היה יוצא ממנה בנים לא היה האיש נושא אותה ומאחר כי בחוקי ההגיון הוא להקדים הסיבה למסובב לכן בת קול מכרזת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי כי בת פלוני להיותה ראויה לבנים לכן מזדווגת לפלוני כדי שיוליד ממנה בנים.
ובזה יובן בס"ד הכתוב נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיה לא, כא) כלומר היא הסיבה להדבק בגבר והיינו תְּסוֹבֵב לשון סיבה. ועוד נראה לי תְּסוֹבֵב ג' בַּר, כי לדעת בית שמאי חיוב פריה ורביה ב' זכרים ונקבה אחת (יבמות סב.) נמצא הם ג' בנים וכיון דאין אשה אלא לבנים שהוא שם כולל זכרים ונקבות נמצא היא סיבה לפריה ורביה שהיא לידה של ג' בר.
ועוד נראה לי בס"ד קושיא הנזכר שבאה בת קול ללמדנו מוסר השכל שתהיה הנקבה טפילה לזכר ולא תתגדל ותתנשא עליו ולכן אמרה לשון זה לתלות הנקבה בזכר ולא אמרה פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי. ובזה יובן מאמר רבותנו ז"ל (בבא בתרא קמא.) בת בתחלה סימן יפה לבנים, פירוש ממה דנקטה בת קול בת בתחלה שאמרה בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ולא נקטה הבן בתחלה שלא אמרה פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי הנה בזה הלשון דנקטה בת קול יש סימן יפה לבנים הזכרים כי מזה אנו למידין שהבנות יהיו טפלים לבנים הזכרים ולא להפך!
או נראה לי בס"ד על פי מה שאמר בס“ד בסה"ק אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ בהפטרה של פרשת וילך בפסוק תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב (מיכה ז, כ) דאמרו רבותינו זכרונם לברכה יש האיש מחזר על בת זוגו שהולך אצלה לישא אותה וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה ויש בת זוגו הולכת אצלו לישא אותה וכמו שמצינו ביצחק אבינו ע"ה. וידוע שיש לישראל עם הקדוש ברוך הוא דין אשה ובעלה והוא יתברך אמר שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם (מלאכי ג, ז) שתפס השיטה כיצחק אבינו ע"ה וישראל אומרים הֲשִׁיבֵנוּ הֳ' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה (איכה ה, כא) דתפסי השיטה כיעקב אבינו ע"ה. ולכן מבקשים תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב עיין שם. ולכן כאן אומרת בת קול בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי דתופסת השיטה כיצחק אבינו ע"ה שתהיה מחזרת והולכת אצל הזכר לינשא לו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דהנקבות שורשם בגבורות והזכרים בחסדים ובבריאת העולמות למעלה יצאו הגבורות קודם שיצאו החסדים ובזה ניחא שהקדים הנקבה לזכר שאומרת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ואינה אומרת פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי עד כאן דבריו נר"ו.
והנה מקשים למה בזכר מזכיר שמו ובנקבה לא הזכיר שמה? ונראה לי בס"ד דהנקבה היא דין והזכר רחמים ולכן כוחות הדין נאחזים בנקבה יותר מן הזכר ולכן המזיקין והשדים נדבקים בנקבה יותר כידוע ועל כן לא הזכירה שמה כדי שלא יהיו המזיקין והשדים אשר ישמעון דברי בת קול מכירים בה ויתעוררו לרדוף להדבק בה מה שאין כן בזכר אין חשש פן בהזכרת שמו יתעוררו וירדפו להדבק בו.
ועוד נראה לי בס"ד דהנקבה בתחילתה בטילה היה לגבי אביה שאין לה רשות על עצמה שלא תוכל לקדש עצמה ורק אביה יכול לקדשה לכן מזכרת אותה על שם אביה כי הוא העיקר שלה ובידו תלויה אבל הזכר מתחילתו אינו בטל לגבי אביו דאין אביו יכול לקדש לו אשה ואין לו רשות עליו ולכן מזכרתו בשמו.
ועוד תרצתי דרך הלצה דהנקבה כל נדונייה שלה וצורכי נשואיה הוא מאביה ולכן תכבדנו בת קול בדבר זה של הנשואין להזכיר את בתו על שמו כי לולי הוא איך היתה נשאת כיון דהיא 'לית לה מגרמה כלום' אבל הזכר אינו צריך לתת מעות לאשה עד שיקחנה ועל הרוב אינם מביאים מעות מזומנים לצורך הנשואין אלא אדרבה הזכרים הם נעזרים מן הבנות שלוקחים בעת הנשואין מעות בעין מן אבי הכלה לכך לא תלתה בת קול את הבן באביו אלא קראתו בשמו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דלאו אורח ארעא שתזכיר בת קול שם הנקבה ולכן העלימה שמה וזכרה אותה על שם אביה.
רש"י
מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה. אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִשְּׁלוּחֶיךָ רֶמֶז שֶׁאָמַרְתָּ לְמָשְׁכֵנִי, וַאֲנִי אָמַרְתִּי, "אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה" לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה: