פרשנות מצטטת על במדבר ב:ט

בראשית ברא, ת' בקדמין ברא. נראה שהמתרגם איננו סובר כרש"י ושאר המפרשים כי בראשית ברא. הוא כמו בראשית ברוא (וב' הפסוקים הראשונים בכללם הם נושא המאמר) אלא סובר בראשית ברא הוא הכלל ואח"כ בא הפרט ללמד שברא הקב"ה את עולמו מאפס מוחלט מאין ליש. וזה הוא יסוד התורה אשר התחילה בבראשית ללמד שהעולם מחודש וכמ"ש הכוזרי בהרבה מקומות וכמ"ש בהקדמה כוללת. ולכן לא יקשה למה לא התחילה התורה באמת "אלהים ברא בראשית" כשנוי הע' זקנים לתלמי המלך (מגילה ט')? ולמה לא שמשה התורה גם פה בעבר המסודר עם וי"ו ההפוך. כמו ויברא אלהים את התנינים? כי לדעת המתרגם ב' מלות הללו "בראשית ברא" באו להורות שהעולם איננו נצחי רק הבורא ית' הוציא את הכל מן האפס אל היש. ולכן "ברא" הוא עבר מוקדם Plusquamperfetcum שברא הקב"ה מה שאינו ליש. ובזה מיושבת קושית בעל ס' יא"ר המובאה בס' אוהב גר. למה לא תרגם "בקדמיתא" תחת "בקדמין" כי בקדמיתא הוא התרגום של בראשונה, כמ"ש (במדבר ב' ט'). וזה אינו אמת כמ"ש רש"י כי המים נבראו תחלה. אבל בקדמין יורה על תחלת הבריאה מאין ליש כמ"ש:

בראשית חכמינו אמרו שהבי"ת נוסף כבי"ת בָראשונָה (בראשית י"ג ד'), כי נמצא "ראשונה יסעו" (במדבר ב' ט') ואילו היה טעמו כן, היה הבי"ת נקמץ בקמץ גדול וי"א כי בראשית לעולם סמוך והטעם בראשית הערב או הלילה או החשך והנה שכחו "וירא ראשית לו" (דבר' ל"ג כ"א), וי"א שהבי"ת נושא (צ"ל נוסף) בלי טעם וטעמם שלא יעלה על לב שאין ראשית לשמים ולארץ ע"כ אמר בראשית, ולפי דעתי שהוא סמוך, כמו, "בראשית ממלכת יהויקים" (ירמי' כ"ו א'), ואל תתמה איך נסמך על פועל עבר והנה כן "תחלת דבר ד' בהושע ויאמר ד' אל הושע" (הושע א' ב'), קרית חנה דוד (ישעי' כ"ט א') והטעם יתבאר לך בפסוק השני,

וְטַעַם וּצְבָאוֹ וּפְקוּדֵיהֶם וְכָל הַפְּקוּדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה, וְכֵן כֻּלָּם - הֵם דִּבְרֵי ה' אֶל מֹשֶׁה, נִמְשָׁךְ אֶל ״וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן״ (במדבר ב':א'), כִּי לֹא מְנָאוּם עַתָּה פַּעַם אַחֶרֶת. וְכֵן טַעַם אֵלֶּה פְקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ב':ל״ב), בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר (שם) כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנוֹת לְצִבְאוֹתָם. וְהִזְכִּיר כָּל זֶה לְהוֹדִיעַ שֶׁמִּיּוֹם הַמִּנְיָן וְעַד שֶׁנִּתְקְנוּ הַמַּחֲנוֹת וְחָנוּ כֵן לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ, לֹא נִפְקַד מֵהֶם אִישׁ. וְזֶה מַעֲשֵׂה נֵס שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים יוֹם שֶׁלֹּא יָמוּת אֶחָד מִכָּל הָעָם הַגָּדוֹל הַזֶּה. הַשִּׁנּוּי בְּשֵׁם אֲבִי הַנָּשִׂיא לִבְנֵי גָד, בַּעֲבוּר כִּי הַמִּנְהָג בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ לְשַׁנּוֹת הַשֵּׁמוֹת בְּטַעַם שָׁוֶה, כְּמוֹ זֶרַח (במדבר כ״ו:י״ג) וְצֹחַר (בראשית מ״ו:י') מִלְּשׁוֹן "כְּצֶמֶר צָחַר" (ראה יחזקאל כ״ז:י״ח). וְנִקְרָא דְּעוּאֵל שֶׁיָּדַע אֶת הָאֵל - רְעוּאֵל, שֶׁשָּׂם רַעְיוֹן לִבּוֹ בָּאֵל, כְּמוֹ ״וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל״ (תהלים קל״ט:י״ז), ״בַּנְתָּ לְרֵעִי מֵרָחוֹק״ (שם פסוק ב'). וְהָיוּ קוֹרְאִים הָאִישׁ הַהוּא בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת, וּלְכָךְ תַּזְכִּירֶנּוּ הַתּוֹרָה בִּשְׁנֵיהֶם: