פרשנות מצטטת על במדבר ד:מז

חומש במדבר פותח בתיאורם של חמישה מפקדים שנעשו בחודש השני בשנה השנייה ליציאת מצרים, ואלו הם: (א) מפקד השבטים (פרק א). (ב) מפקד הדגלים (פרק ב). (ג) מפקד הלויים מבן חודש ומעלה (פרק ג). (ד) מפקד בכורות ישראל (פרק ג). (ה) מפקד הלויים מבן שלושים ועד בן חמישים (פרק ד). לקראת סיום החומש - בפרשת פינחס - ישנו מפקד נוסף של בני ישראל - מפקד שנערך בערבות מואב בשנה הארבעים, לקראת הכניסה לארץ ולקראת חלוקתה לשבטים. לכל אלו קדם מפקד אחר. מפקד עליו נצטווה משה כחלק מהציווי על מלאכת המשכן בספר שמות בראש פרשת כי תשא (שמות ל, יא-טז). סיכומו של מפקד זה מופיע בראש פרשת פקודי (שמות לח, כה-כח) ובינו לבין המפקד הפותח את ספרנו מפרידה כמחצית השנה. מפתיעה עד מאוד העובדה שבשני המפקדים נתקבלה אותה התוצאה - "שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים", וכבר נדרשתי לשאלה זו בספר שמות (ל, טז). (פ' במדבר תשמ"ט)

כל מלאכת עבודה אפילו המלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהן כגון דבר האבד כך הבנתי מת"כ (פרשה יב ח) דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו' לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ג:ח׳) ואיננו נכון כלל כי מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכת דבר האבד ויבאו שאר המלאכות מק"ו וא"כ ראוי שיאמר אף בשבת כן ועוד שא"כ הרי חולו של מועד רמוז בתורה שמותר בדבר האבד והם אמרו (חגיגה יח) לא מסרה הכתוב אלא לחכמים שאין בתורה רמז איזו מלאכה מותרת ואיזו מלאכה אסורה ולשון "עבודה" כולל הוא כל המלאכות והשמושים עובד אדמתו ישבע לחם (משלי יב יא) ועבדך שש שנים (דברים טו יח) ועבדת את אויביך (שם כח מח) ואינו משמש בשום מקום בדבר האבד בלבד שאם לא תעשה היום לא תעשה למחר אבל פירוש "מלאכת עבודה" כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט) ובכל עבודה בשדה (שם א יד) ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט) וקין היה עובד אדמה (בראשית ד ב) ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה וזה מתבאר בתורה כי בחג המצות שאמר תחילה (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים "כל מלאכה" ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש כי "מלאכת עבודה" ילמד על זה אבל בפרשת כל הבכור (דברים טז ח) בחג המצות אמר וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה והטעם מפני שכבר התיר בו בפירוש אוכל נפש ולא הוצרך לאמר בו "כל מלאכת עבודה" והזכיר "מלאכה" סתם ולא אמר "כל מלאכה" כמו שנאמר בשבת (ויקרא כ״ג:ג׳) ויום הכפורים (ויקרא כ״ג:כ״ח) כי הכונה לא תעשה מלאכה אשר הזהרתיך עליה וכתב רבי חננאל כל מלאכת עבודה מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת אוכל נפש כדכתיב בענין הזה במקום אחר וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם ומפני שמזכיר שם "כל מלאכה" הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם פירוש "מלאכת עבודה" מלאכה המשתמרת לעבודת קנין כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה זה לשונו והברייתא שבת"כ (פרשה יב ה-ח) כך היא שנויה בנוסחאות המדוקדקות כל מלאכה לא תעשו הרי זה בא ללמד על ימי מועד שהן אסורין במלאכה יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה תלמוד לומר הוא הוא אסור בכל מלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורין בכל מלאכת עבודה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר מה תלמוד לומר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש (ויקרא כ״ג:ל״ז) אם לענין ימים טובים הרי כבר ימים טובים אמורים א"כ למה נאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלו ימי מועד שהן אסורין בעשיית מלאכה יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה תלמוד לומר הוא וכו' ופירושה שר' יוסי הגלילי דורש לא תעשו אלה מועדי ה' (להלן פסוקים לו לז) לומר שהכתוב אוסר עשייה במועדי ה' כולם יכול שיהו כולן שוין באיסור ויאסרו בכל מלאכת עבודה כראשון ושמיני ונדרוש כל מלאכת עבודה לא תעשו אלה מועדי ה' שהמקרא נדרש לפניו ולפני פניו מיעט הכתוב עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו (ויקרא כ״ג:ל״ו) שמיני עצור בכל מלאכת עבודה ואין חולו של מועד אסור כמוהו בכל מלאכת עבודה אלא במלאכה בלבד שאמר "לא תעשו" ולא הזכירה הכתוב ולא רמז לה כלל ומסרה לחכמים ולפי גרסת רש"י ג"כ כך היא מתפרשת והברייתא הזו היא שנויה בגמרא חגיגה (יח) דקתני כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר וכו' ושם שנו עוד מה שביעי אסור אף ששי אסור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין הששי עצור בכל מלאכה שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכו' שנו בגמרא ב"כל מלאכה" ושנו בת"כ ב"כל מלאכת עבודה" שתפסו להם במדרש לשון הכתוב שאין לומר ביום טוב ב"כל מלאכה" אלא ב"כל מלאכת עבודה" ושניהם לדבר אחד נתכונו שיו"ט אסור בכל מלאכת עבודה וחולו של מועד אינו אסור בכל מלאכת עבודה אבל אסור הוא בכל מלאכה שלא נתפרשה בתורה ומסרה הכתוב לחכמים ובספרי (ראה קלה) רבי ישמעאל אומר לפי שלא למדנו שימי מועד אסורין במלאכה תלמוד לומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת (דברים טז ח) מה שביעי עצור אף ששי עצור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין הששי עצור בכל מלאכה וגם זו כפי השיטה שאמרנו הרי הארכנו בעניני הברייתות השנויות בענין הזה להעלות דברי רז"ל עם הפירוש הברור והנכון מה שאמרנו בכתובים האלו ועם כל זה מצאתי קושיא על דברינו מברייתא השנויה בספרי (פנחס קמז) כל מלאכת עבודה לא תעשו (במדבר כח יח) מגיד שאסור בעשיית מלאכה מנין להתיר בו אוכל נפש נאמר כאן מקרא קדש ונאמר להלן (שמות יב טז) מקרא קדש מה להלן להתיר בו אוכל נפש אף כאן להתיר בו אוכל נפש ונראה לי כי "עבודה" אצל רבותינו ז"ל טורח ועמל שאדם עובד בו לאחר מלשון עבודת עבד (ויקרא כה לט) עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה) עבדו את כדרלעומר (שם יד ד) וכן עבודת עבודה ועבודת משא (במדבר ד מז) עבודת כל טורח שבאהל ועבודת משא בכתף ואם כן היה באפשר שמלאכות קלות שאדם עושה להנאת עצמו מותרת ואע"פ שאינה אוכל נפש ושיהיה אוכל נפש מרובה שהשמש עובד בו לרבו אסור ועל כן שאל מנין שההיתר הזה הוא באוכל נפש עד שנתיר כל אוכל נפש אפילו בטורח ונאסור כל שאר המלאכות שאפילו הקלות שבהם מלאכת עבודה איקרו תלמוד לומר מקרא קדש לגזירה שוה ששם באה כל מלאכה לאיסור וכל אוכל נפש להתיר וראיתי במכילתא (בא ט) דתני אך אשר יאכל לכל נפש (שמות יב טז) כל אוכל נפש דוחה י"ט ואין כל עבודה דוחה י"ט ויהא מקצת אוכל נפש דוחה שבת והדין נותן ומה אם במקום שאין כל עבודה דוחה י"ט כל אוכל נפש דוחה י"ט מקום שמקצת עבודה דוחה שבת אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה את השבת תלמוד לומר אשר יאכל לכל נפש מקצת עבודה דוחה את השבת ואין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת ופירוש מקצת עבודה כגון חובת היום תמידין ומוספין ואין כל עבודה דוחה י"ט נדרים ונדבות או עולת נדבה אבל מקצת אוכל נפש לא נתברר לי פירושו אלא שירמוז למה שאמרנו שהבא בטורח גדול בדומה לעבודה יהיה בכלל איסור והבא בנקל כמנהגו של אדם לעצמו יהיה מותר או מקצתו כדי חייו וכולו תבשילין מרובין לתענוג והכלל במלאכת עבודה שהוא להתיר אוכל נפש:

דאמר מר מת בנ"ב שנה זהו מיתתו של שמואל הרמתי. פי' רש"י ולא כרת היה במס' שמחות מפרש מת בכך שנים זו היא מיתת כרת בכך וכך שנים זו היא מיתת אסכרה ואני תמה איך נעלם מרש"י דהא ברייתא זו היא בסוף פ"ג דמועד קטן והכי תניא התם מת בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת בנ"ב זו היא מיתתו של שמואל הרמתי ששים זו היא מיתה בידי שמים ואמר רבה עלה מחמשים ועד ששים שנה זו היא מיתת כרת. והאי דלא חשיב להו משום כבודו של שמואל הרמתי. ועוד קשה לי דבמס' שמחות לא אמרו הכי. והכי תניא התם בפ"ב מת בפחו' מנ' מת בהכרת.בנ"ב זהו מיתתו של שמואל הרמתי וששים שנה זהו מיתה האמורה בתורה שנאמר תבא בכלח אלי קבר ומיתת אסכרה לא חשיב שם ועוד דפליג אגמרא דידן דקאמר פחות מנ' הוה כרת הא בר נ' משמע דנפק ליה מכרת ובגמ' דידן אמרי' מנ' ועד ס' הוי כרת ובמת בן ס' הוי מת מיתה בידי שמים ושם אמרו שזהו מיתת כל אדם והיינו מיתה האמורה בתורה שאמרו שם מדנפקא ליה מתבא בכלח אלי קבר ונ"ל דבהא פליגי בהאי דמת בהכרת משום דבירושלמי נפקא ליה הא מאל תכריתו את שבט משפחות הקהתי ומבן חמשים ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ופליגי בעד ועד בכלל לגמרא דידן מבן נ' ישוב ולא שנת נ' בכלל אלא כלמטה הימנו ועובד ולהאי דמס' שמחות מבן נ' ונ' בכלל ישוב ואינו עובד וכה"ג אמרינן בפ"ד דערכין (דף י"ח) גבי אם מבן חמש ואם מבן עשרים דכתב רחמנא גבי ערכין דלמ"ד עד ועד בכלל שנת חמש וכו' כלמעלה ולמ"ד עד ולא עד בכלל הוי כלמטה מיהו קשה לי על פירוש זה דהא קרא אחרינא כתיב בפרשת נשא מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים כל הבא לעבוד עבודה ועבודת משא משמע דבתוך זמן זה ראוי לעבודה ולא יותר דהא מהאי קרא נפקא ליה בפ"ק דחולין (דף כ"ה) דבן ל' לעבודה. והשתא שקולי משקלי קראי דלמ"ד עד ולא עד בכלל והאי מבן נ' ולא בן נ' בכלל וכלמטה הוא הא עד בן נ' דאידך קרא נמי ולא עד בכלל והוה שנת נ' כלמעלה וה"נ למ"ד עד ועד בכלל ובן נ' בכלל ישוב א"כ עד בן נ' נמי עד בכלל וכלמטה ושנת נ' בכלל העבודה וה"נ אמרינן בערכין אפילו תימא רבי שקולי משקלי קראי מכדי כתיב מבן חדש ועד בן חמש תו מבן חמש עד בן עשרים למה לי והיינו כמו שכתבתי ובמקום אחר יתבאר יותר:

כי ביד ה' המצוה ביד נביאיו. לשורר הלוים בכלי שיר לא כתוב בתורה שיהא קרבן טעון שירה אלא מצות ה' שצוה ביד נביאיו לשורר על הקרבן ורבותינו פי' במסכת ערכין מניין שהלוים טעונין לשורר בכלי שיר דכתיב עבודת עבודה איזוהי עבודה שצריכה עבודה אחרת עמה הוי אומר זה השיר בכלי שיר, ועבודת משא (שם) נכון לפרש על השיר כדכתיב (לעיל א' ט"ו) וכנניהו שר הלוים במשא כי מבין הוא שהיה ממונה להרים קול הנגון של שיר: