פרשנות מצטטת על במדבר ח:כה

כל המצוה אלא תחמוד קאי ואלא מאי.

כי מלאה צבאה זמן עבדותה כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו (איוב ז' א) והמליצה לקוחה מאנשי הצבא שיש להם זמן קצוב שהם משועבדים ללכת למלחמה, ואחר מלאת הזמן ההוא הם פטורים. וכיוצא בזה במשכן מצאנו צבא העבודה, ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (במדבר ח' כ"ה) כי נרצה עונה, נשלם ענשה כמו ואז ירצו את עונם (ויקרא כ''ו מ''א) (עיין נתה''ש ויקרא כ''ו ל''ד) כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, דברי תנחומין הם ודרך המנחמים להגדיל הצרה בעיני מי שבאה עליו, למען הראות עצמם מרגישים בצרתו. שאם לא יעשו כן יאטם אזנו לתנחומיהם. וקרובין לזה דברי דון יצחק. ומי שלא תנוח דעתו בפירוש הזה הנה לו פירוש אחר, והוא לר' שלמה מאריני זצ''ל (רב בפאדובה) בספרו תקון עולם, ולדעתו כפלים בכל חטאתיה הוא כמשמעו, והוא על דרך אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א' ט"ו), והנה אחר שכנסת ישראל קבלה עונש חטאתיה וגם יותר, למה תעמוד עוד בגלות? כפלים בכל, הבית מורה על הכפלת איזה מספר, וכן עשרים באמה, עשרים פעמים אמה; ולא יתכן לומר כפלם בכל, כי הכף מורה על השווי (=).

כָּל יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל – מַגִּיד שֶׁאֵין יוֹצֵא לַצָּבָא פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה. ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ - כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים לְקוּסְטִינָר: אֲרֵם רֵישֵׁיהּ דְּדֵין, לְשׁוֹן רַשִׁ״י. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַטַּעַם בָּזֶה בַּעֲבוּר שֶׁאֵינוֹ חָזָק לַמִּלְחָמָה בְּפָחוֹת מֵעֶשְׂרִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (אבות ה׳ כ״א): בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדוֹף. אֲבָל יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה פֵּרוּשׁ כָּל יוֹצֵא צָבָא – כָּל הַיּוֹצְאִים לְהִקָּהֵל בָּעֵדָה, כִּי הַנְּעָרִים לֹא יִקָּהֲלוּ בְּתוֹךְ הָעָם, כִּי כָל אֲסִיפַת עַם תִּקָּרֵא "צָבָא". וְכֵן ״לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבוֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד״ (במדבר ח׳:כ״ד), ״יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבוֹדָה״ (שם פסוק כה), ״בְּמַרְאוֹת הַצּוֹבְאוֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ״ (שמות ל״ח ח׳), וְכֵן ״צְבָא הַשָּׁמַיִם״ (מלכים א׳ כ״ב י״ט), ״וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי״ (ישעיהו מ״ה י״ב). וּלְכָךְ יְפָרֵשׁ בְּאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה ״מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה״ (במדבר ל״א:י״ד), ״וְהִתְיַחֲשָׂם בַּצָּבָא בַּמִּלְחָמָה״ (דה״י א׳ ז׳ מ׳). וְאָמַר כָּאן כָּל יוֹצֵא צָבָא כְּדֶרֶךְ ״כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ״ (בראשית ל״ד כ״ד). וְאָמַר ״לְצִבְאוֹתָם״ שֶׁהֵם צְבָאוֹת רַבּוֹת, כִּי כָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט צָבָא גָּדוֹל. וְהַלָּשׁוֹן שֶׁכָּתַב רַשִׁ״י: כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים לְקוּסְטִינָר אֲרֵם רֵישֵׁיהּ דִּפְלָן - לֹא נִתְבָּרֵר לִי לָמָּה דָּרְשׁוּ אוֹתוֹ לִגְנַאי. אִם מִפְּנֵי שֶׁמֵּתוּ בַמִּדְבָּר, וּבְמַטֵּה לֵוִי אָמַר "פְּקֹד" (במדבר ג׳:ט״ו) לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ בִּכְלַל גְּזֵרָה, וַהֲלֹא בְּמִנְיָן שֵׁנִי שֶׁל בָּאֵי הָאָרֶץ נֶאֱמַר כֵּן ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר כ״ו:ב׳)! אֲבָל בַּהַגָּדָה שֶׁל וַיִּקְרָא רַבָּה דּוֹרֵשׁ לְשֶׁבַח: אֵין ״שְׂאוּ״ אֶלָּא לְשׁוֹן גְּדֻלָּה, כְּמוֹ דִּכְתִיב ״יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ״ (בראשית מ׳ י״ג). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: נָתַתִּי לָכֶם תִּלּוּי רֹאשׁ וְדִמִּיתִי אֶתְכֶם לִי, כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לִי תִּלּוּי רֹאשׁ עַל כָּל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א׳ כ״ט י״א) ״לְךָ ה׳ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכָל לְרֹאשׁ״, אַף לָכֶם עָשִׂיתִי תִּלּוּי רֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ״ (תהלים קמ״ח י״ד), וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וּנְתָנְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ״ (דברים כ״ח א׳). וְשׁוּב מָצָאתִי בְּמִדְבַּר סִינַי רַבָּה (במדבר רבה א׳:ט׳) שֶׁאָמְרוּ: אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אָמַר רַבִּי אִידִי: מַאי דִּכְתִיב בְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״? רוֹמְמוּ אֶת רֹאשׁ, גַּדְּלוּ אֶת רֹאשׁ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לְקוּסְטִינָר: ״סַב רֵישֵׁיהּ דִּפְלָן״. כָּאן נָתַן רֶמֶז לְמֹשֶׁה "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ" – שֶׁאִם יִזְכּוּ יַעֲלוּ לִגְדֻלָּה, כְּמָה דִּכְתִיב ״יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ״, וְאִם לֹא יִזְכּוּ יָמוּתוּ כֻּלָּם, כְּמָה דִּכְתִיב ״יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ״ (בראשית מ׳ י״ט). וְהִנֵּה הַלָּשׁוֹן כְּפִי הַכַּוָּנָה יִתְפָּרֵשׁ בְּטוֹבָה לַטּוֹבִים, וְכֵיוָן שֶׁהוּא לְשׁוֹן גְּדֻלָּה וְנֶאֱמַר כֵּן בַּמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן, אָמַר כֵּן בַּמִּנְיָן הַשֵּׁנִי:

ימיו של שמואל נ"ב שנה – דכתיב עד יגמל הנער וגו' דשיבירי"ר בלע"ז וכ"ד חדשים נקרא תינוק וכתיב (שמואל א א׳:כ״ב) וישב שם עד עולם עולמו של לוי חמשים שנה שנאמר (במדבר ח׳:כ״ה) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (בבכורות) ירושלמי ובסדר עולם תמצא כשני דפין תוספת על זה:

וישב שם עד עולם. עולמם של לוים חמשים שנה, שנאמר (במדבר ח כה): ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, וכך היו ימיו של שמואל, חמשים ושתים, שהרי עלי שפט את ישראל ארבעים שנה, וביום תפלת חנה נתמנה שופט, צא אותה שנה לעיבורו של שמואל, נשתיירו ל"ט, ושמואל פירנס את ישראל משמת עלי י"ג שנה, שהרי יום שמת עלי, גלה הארון וישב בשדה פלשתים ז' חדשים (לקמן שמואל א ו א), משם בא לקרית יערים, עד שהעלהו דוד, משמלך שבע שנים בחברון על יהודה, והמליכוהו כל ישראל עליהם, וכתיב (שם ז ב): ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה, צא מהן שבע שנים שמלך דוד בחברון, נמצא משגלה הארון עד שמת שאול שלש עשרה שנה ושבעה חדשים, ושמואל מת לפני שאול ארבעה חדשים: