וְיַעֲשׂ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־הַפָּ֖סַח בְּמוֹעֲדֽוֹ׃
ברטנורא
ואלו דברים בפסח דוחין את השבת. פסח דוחה את השבת, דנאמר מועדו בפסח (במדבר ט׳:ב׳) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, ונאמר מועדו בתמיד (שם כח) תשמרו להקריב לי במועדו, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת שנאמר (שם) על עולת התמיד, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת:
פני משה
מתני' בפסח קורין בפ' מועדות שבתורת כהנים. שור או כשב או עז. והאידנא נהוג עלמא למקרי משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא וזהו סימן על ח' ימים שבגולה. בראשון משכו וקחו לכם בשני שור או כשב בשלישי קדש לי כל בכור ברביעי אם כסף תלוה בחמישי פסל לך בששי ויעשו בני ישראל את הפסח האמור במדבר בשביעי בשלח פרעה ושירת הים שאמרו בני ישראל באותו יום באחרון של פסח כל הבכור. ומפטירין ביום ראשון בפסח גלגל ובשני פסח יאשיהו ובי"ט האחרון וידבר דוד ולמחר עוד היום בנוב לעמוד:
גור אריה
ומנה כאן כל המקומות וכו' לפיכך סתם הדברים והזכירן ברמז. אף על גב דמעשה עגל (להלן ט, יב-כא) ומעשה מרגלים (פסוקים כב-לט) כתוב לקמן באורך בפירוש, ולא הזכיר אותן ברמז משום כבודן של ישראל (קושית הרא"ם), התם שאני, שאינו מזכיר אלא אחד אחד, ולא מזכיר כל החטאים יחד, ד"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), אבל כאן שהזכיר כל החטאים שחטאו ושהכעיסו לפני המקום, והם היו הרבה חטאים, מפני כבודן של ישראל מזכיר אותן ברמז (כ"ה ברא"ם). אי נמי, בכאן לפי שהוא ראש הספר, ואין להתחיל בחטא ישראל, שהוא גנותן, ולפיכך סתם הכתוב וכתבן ברמז מפני כבודן של ישראל. וכהאי גוונא כתב רש"י למעלה אצל "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" בפרשת בהעלותך (במדבר ט, א), שאין הכתוב מתחיל בגנותן של ישראל בראש הספר: