פרשנות מצטטת על במדבר ט:י

בפסח הבא בטומאה - כגון שרוב ציבור טמאים כדאמר (פסחים דף סו:) איש נדחה לפסח שני ולא ציבור וטומאת מת הותרה להם כדכתיב (במדבר ט׳:י׳) טמא נפש אבל לא זיבה וצרעת ורבי אליעזר דמיקל התם מיקל הכא דהשתא נמי אין טמאי מתים משתלחים חוץ למחנה שלהם דטמא מת אינו אסור אלא בעזרה בלבד ועכשיו כשהוגלל פרוכת אין מחיצה לטמאי מתים להשתלח דטמא מת מותר ליכנס במחנה לויה דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו וכדאמר בפסחים (דף סז.) ובלבד שלא יכנס למחנה שכינה דהיינו עזרה והא רבנן דאמרו אע"פ שטמאי מתים אין משתלחין זבים ומצורעים משתלחין:

כל טומאת מת בצבור שרייה רחמנא - דכתיב [במדבר ט] איש כי יהיה טמא לנפש יעשה פסח שני איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אבל זבין ומצורעין נדות ויולדות שטומאתו יוצא עליו מגופו לא הותרה ובועל נדה כנדה:

הנושא את האשה. משום דזאת האשה היתה כבר נשואה פעם אחרת, שנא האשה בהא הידיעה. ובמקומות אחרים דתני בהא, כגון האשה שהלך בעלה (יבמות פ"י א-ג, פט"ז מ"א) וכגון הכא הנושא וכו' (פ"א מ"ו) ודומיהם, אין לתמוה כיון דהוא תחילת הענין, ודרך רז"ל להתחיל בהא, לרמוז דליכא מלתא דלא רמיזא בהא חומשי תורה, ולפעמים מתחיל במי ר"ת "מם "יום, לרמוז שכל פרטיה ודקדוקיה נאמרו באותם מם יום למשה מסיני. וה"ט דבתורה שבכתב עצמה לא מצינו תחילת ענין בתוספת מי או הא, דאיננה צריכה לרמזים אלו כי מפורשים הם בה, אלא איש כי תשטה אשתו (במדבר ה, יב) איש כי יהיה טמא (שם ט, י) ואשה כי יזוב (ויקרא טו, כה) כלם בלא הא, ואי כתיבא הא לדרשה אתא. והרבה פסוקים מתחילים בויו משא"כ בשאר אותיות, לרמוז שרשה העליון שהיא בויו שבשם, משא"כ התורה שבע"פ שהרבה מפרקי המשנה מתחילים בהא משא"כ בשאר אותיות, על כי בהא אחרונה שבשם היא תלויה ועומדת. והא דלא תני נמי (ריש מכילתין) הבתולה, הוא מהטעם שרמזתי בפ"ב משנה ה' דברכות ד"ה בלילה הראשון, וה"ט נמי לאלמנה, דעיקר השם מורה על האשה שמת בעלה ואין לה בעל: