פרשנות מצטטת על במדבר יב:יא

שלמה המלך ע"ה המשיל התורה בפסוק זה (משלי ט) ללחם ויין לפי שהלחם והיין עיקר המזון אשר לגוף כן התורה והחכמה עיקר מזון הנפש, והזכיר לשון לכו ולא אמר בואו, להורות שיצטרך האדם שילך אחרי החכמה ואחרי לומדיה, כענין שכתוב (שם יג) הולך את חכמים יחכם, והיה לו לומר יושב את חכמים והזכיר הולך לבאר שילך תמיד אחריהם ושיעשה עצמו טפל להם ועם זה יחכם. או יהיה ענין לכו, שיצטרך ללכת אפילו לארץ מרחקים ללמוד תורה, וזהו שאמר לכו לחמו בלחמי, לכו לארץ מרחקים ללחום לחמי. וכן אמר (ישעיהו נ״ה:ג׳) הטו אזנכם ולכו אלי, לא אמר ובאו אלי כי יצטרך האדם ללכת למרחוק לשמוע דברי תורה. יאמר לכו לחמו בלחמי לכו זה אצל זה המבקשים ללחום לחמי, יזהירם על מדת הקנאה שיסירו אותם מלבם ושלא ינהג אחד מן החכמים שררה בעצמו לבלתי לכת אל חברו השוה לו, אין צריך לומר אם הוא גדול ממנו בחכמה, כי עם החברה תגדל החכמה ותרבה ההשגה, וכענין שאמרו רז"ל (ירמיהו נ׳:ל״ו) חרב אל הבדים ונואלו, חרב על תלמידי חכמים שיושבין בד בבד ועוסקין בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין, כתיב הכא ונואלו, וכתיב התם (במדבר יב) אשר נואלנו, ושתו ביין מסכתי, בי"ת בלחמי נוספת, וכן בי"ת ביין, וכמוהו (בראשית מ״א:ב׳) ותרעינה באחו. וידוע כי היין המזוג הוא מועיל וטוב לגוף האדם, והוא מעורר ג"כ כחות הנפש, כי כשהוא בלתי מזוג הלא הוא מזיק לגוף ולנפש ולכך הזכיר לשון מסכתי, ובא המשל על התורה והמצות שכלן תועלת הגוף והנפש. ועוד יש בכלל המשל הזה תועלת אחרת לבאר ולומר כי אם יטרח האדם וישתדל על מזון הגוף וילך אחריו לארץ מרחקים, אף כי יש לו לטרוח ולהשתדל יותר ויותר על מזון הנפש, כי אין ספק שישיגהו אחר היגיעה, כענין שאמר שלמה (משלי ב׳:ד׳-ה׳) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' וגו', וכל מצוה ומצוה היא מזון הנפש שבה תהיה הנפש נזונית מזיו השכינה לעוה"ב, ואם יוכל האדם לקיים ולעשות המצוה במקומו הלא השכר כפול, ואם יעמוד האדם ממקומו ללכת אחריה תהיה משכרתו שלמה, לפי שבידו שכר הליכה ושכר עשיה. וזהו שמצינו בזריזותן של ישראל שכתוב (שמות י״ב:כ״ח) וילכו ויעשו. וכן מצינו במשה שהלך לישראל ממחנה לויה אל מחנה ישראל לנחם אותן במיתתו, ובגדולתו של יהושע שיהיה תחתיו וימלא מקומו, ולא רצה לדבר להם כשהיו כולם מקובצים ונצבים לפניו אבל המתין עד שהלכו איש לאהליו כדי שילך אצלם, וזהו שכתוב.

היו"ד, בדבוק חבירים. כי האדם כאשר הוא יחידי אינו מקבל התורה. ובפרק קמא דתענית (ז.), אמר רבי יוסי בר חנינא, מאי דכתיב (ירמיה נ, לו) "חרב על הבדים ונואלו", חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים, שעוסקים בתורה בד בבד. ולא עוד אלא שמטפשין, שנאמר (שם) "ונואלו", וכתיב התם (במדבר יב, יא) "אשר נואלנו ואשר חטאנו". וגם דבר זה בארנו למעלה אצל (פ"ג מ"ב) "שנים שיושבים ועוסקים בתורה", כי עיקר התורה על ידי שנים דוקא. כי האדם במה שהוא עצמו בעל חומר, ראוי שיוציא השכל אל אחר, ואז הוא שכל נבדל שאינו עומד בגוף האדם. אבל כאשר הוא עוסק בד בבד, ואינו מוציא השכל אל אחר להיות שכל נבדל מן הגוף, אינו מתחכם כלל. "ולא עוד אלא שמטפשין", ודבר זה כי כאשר אינו עוסק בתורה, אז עומד כפי מה שראוי אל האדם בעל חומר, להשיג ולדעת מה שמתייחס אל האדם שהוא בעל חומר, מה שמשיג בעניני העולם הגשמי. אבל כאשר הוא עוסק בתורה, ורוצה להתחכם בתורה, שהיא שכל הנבדל לגמרי, כמו שבארנו למעלה אצל (למעלה פ"ג מ"ב) "שנים שיושבין ועוסקין בתורה", בודאי השכל הנבדל הוא בשנים דווקא. ולכך אם עוסק בתורה יחידי הוא מטפש, שאין זה שכל כלל הראוי אל התורה, שהיא שכל נבדל, רק טפשות הוא. כי השכל הנבדל כאשר הוא מתחבר ומשתתף אל החמרי, הוא הטפשות*. ודבר זה עוד יתבאר בעזרת השם יתברך.

ובמדרש צלי אש, בזכות אברהם שהצלתיו מן האש, מצות בזכות שרה שלשה עגות, על מרורים כשם שנרדפו בניו במצרים כך רדפו עשו, לא תותירו כשם שלא נותרה נשמה בבכורי מצרים כך לא תותירו מן הצלי, מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם כבני אדם הנחפזים ללכת.

בחר לנו. לִי וּלְךָ – הִשְׁוָהוּ לוֹ; מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ; וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי", וַהֲלֹא אַהֲרֹן גָּדוֹל מֵאָחִיו הָיָה וְעוֹשֶׂה אֶת חֲבֵרוֹ כְּרַבּוֹ. וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" – כַּלֵּם מִן הָעוֹלָם, חַיָּבִין הֵם כְּלָיָה, הַמּוֹרְדִים בְּךָ כְּאִלּוּ מָרְדוּ בְּהַקָּבָּ"ה: