פרשנות מצטטת על במדבר כג:ד

ויקרא אל משה. לְכָל דִּבְּרוֹת וּלְכָל אֲמִירוֹת וּלְכָל צִוּוּיִים קָדְמָה קְרִיאָה, לְשׁוֹן חִבָּה, לָשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְקָרָא זֶה אֶל זֶה (ישעיהו ו'), אֲבָל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִגְלָה עֲלֵיהֶן בִּלְשׁוֹן עֲרָאִי וְטֻמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם (במדבר כ"ג):

שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת – רָמַז בָּזֶה ר״א סוֹד עָמֹק. וְהִנֵּה בִּלְעָם רָצָה לְדָבְקָה אֵלָיו הָרָצוֹן מֵאֵת ה' בַּקָּרְבָּנוֹת הָאֵלֶּה, וְלָכֵן הֶעֱלָה עוֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, וְרָצָה שֶׁיִּתְעַסֵּק בָּלָק עַצְמוֹ בָּהֶם. וּלְכָךְ אָמַר ״וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פַּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ״, זֶה שׁוֹחֵט וְזֶה זוֹרֵק. וְטַעַם ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי״ (במדבר כ״ג:ד׳) דֶּרֶךְ תְּפִלָּה, כְּאוֹמֵר: עָרַכְתִּי לְפָנֶיךָ מִזְבֵּחַ שָׁלֵם בְּקָרְבָּן שָׁלֵם, יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחֶךָ, כְּעִנְיַן שֶׁיֹּאמַר הַכָּתוּב: ״יִזְכֹּר כָּל מִנְחוֹתֶיךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה״ (תהלים כ ד), וְיֹאמַר: ״עוֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ עִם קְטֹרֶת אֵילִים, אֶעֱשֶׂה בָקָר עִם עַתּוּדִים סֶלָה״ (שם סו טו), וְכֵן בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים. וְטַעַם הַיְדִיעָה כְּבָר זְכָרָהּ ר״א. וְהִנֵּה בַּסּוֹף כַּאֲשֶׁר לֹא רָצָה לָלֶכֶת לִקְרַאת נְחָשִׁים, לֹא רָצָה בִּלְעָם שֶׁיִּהְיֶה בָּלָק מַעֲלֶה בְּקָרְבְּנוֹתָיו שֶׁלֹּא יְפַגֵּל בְּמַחְשַׁבְתּוֹ, וּלְכָךְ אָמַר הַכָּתוּב: ״וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ״ (במדבר כ״ג:ל׳), וְיִרְמוֹז לְבִלְעָם הַנִּזְכָּר. וְיִתָּכֵן שֶׁבָּלָק הֶעֱלָה אוֹתָם, כִּי לְפַיֵּס דַּעְתּוֹ עָשָׂה כֵן, וְהוּא לֹא הָיָה עוֹד חָפֵץ בָּהֶם:

רש"י ד"ה ויקרא אל משה, לכל דברות... קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר: "וקרא זה אל זה" (ישעיה ו, ג). אבל לנביאי אומות העולם נגלה אליהן בלשון עראי... "ויקר אלהים אל בלעם" (במדבר כג, ד). ע"כ. שני יסודות יש כאן: האחד - עצם הפניה הקודמת למֶסר עצמו, שלא דיבר עמו פתאום אלא קראו בשמו. לפי שהאוהב את האדם לא ישׂבע מהזכיר את שמו ולזה יקראנו פעם אחר פעם מגודל אהבתו (ראה הערות 2, 3 ברש"י שבחומש "תורת חיים"). והאחר - השימוש בלשון 'קרא' בניגוד ל'קרה' שבו משתמש הכתוב אצל בלעם (במדבר כג, ד ושם, טז). ואמנם מצינו גם אצל בלעם פניה רגילה "ויאמר אלהים אל בלעם" (שם כב, יב) ולא רק פניה בלשון עראי, ומאידך אצל נביאי ישראל לשון 'קרא' מופיעה רק לעתים רחוקות, ובדרך כלל בא "ויאמר" או "וידבר", אבל לשון "ויקרא" שבראש ספרנו ולשון "ויקר" המתייחסת לבלעם, הן בנין אב לכל הפניות כולן, ולכן גם במקומות בהם אין לשון 'קרה' או 'קרא' לפני המסר, מכאן נלמד שאחד מאלו קדם - קריאה של חיבה דרך קבע אצל נביאי ישראל ולשון עראי אצל נביאי אומות העולם.